בפתח פרשת השבוע שלנו, אלוהים אומר לאברהם: “לך לך מארצך ממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך”. זהו אחד המשפטים הידועים והדרמטיים במקרא. פסוק המסמל את השליחות הגדולה של אברם, שהופך להיות אברהם אבי האומה.
כשאנו מביטים אחורה אל הפסוקים שמסיימים את הפרשה הקודמת, נגלה שאולי השליחות היא דרמטית קצת פחות…כך כתוב בסוף פרשת נח: “ויקח תרח את אברם בנו ואת לוט בן הרן בן בנו….ויצאו איתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען”. כלומר, זה לא הרעיון של אברהם. הוא ממשיך כאן מסע משפחתי, משלים את התכנית של אבא. אבא תרח עובד האלילים מאור כשדים.
אני לא רוצה להמעיט מחשיבות המעשה של אברהם. ה”לך לך” של אבי האומה הוא מהלך של שליחות ויעוד בעל תנופה וייחוד. הוא הפך להיות מופת ליסוד חשוב ביהדות. וכך התפתחה לה מסורת לאורך הדורות. אני בטוח שאברהם, בעיני עצמו, אכן יצא ביוזמתו ממולדתו ומבית אביו וזינק אל הייעוד המאתגר של הקמת משפחה בכנען שתהפוך לעם עולם.
כולנו יוצאים מבית אבינו מתישהו
סבא שלי התנדנד על סיפון ה”קפאלוס”, אניית מעפילים יוונית מקרטעת, והקיא את נשמתו בים הסוער. הוא היה פליט חסר כל, שאיבד את משפחתו מולדתו ובית אביו במלחמה הנוראית. הוא נסחף על גלי ההיסטוריה לפלשתינה. אך כשהגיע בבוקר חורפי אחד למפרץ חיפה, עלה על הסיפון עם הכינור וניגן את התקווה. הוא, יחד עם חבריו הפליטים, האודים המוצלים מאש, הביטו בכרמל ובבת-אחת הפכו מפליטי חסרי כל, לחלוצים ציונים חדורי תחושת שליחות ואמונה בצדקת הדרך. בדיוק כאברהם בשעתו הגדולה.
לכל אחד ולכל אחת יש את ה”לך לך” שלו.ה הממתין לנסיקה במסע החיים.
עבור חנה סנש ה”לך לך” היה דווקא מעשה של שיבה. שיבה אל המולדת הונגריה, אל בית אמא בבודפשט.
קוֹל קָרָא, וְהָלַכְתִּי,
הָלַכְתִּי, כִּי קָרָא הַקּוֹל.
הָלַכְתִּי לְבַל אֶפֹּל.
בשליחות נואשת ובניסיון להדליק גפרור ולהציל נשמות. השליחות יש לה גם מחיר, והטובים בנו משלמים אותו במלואו:
אַךְ עַל פָּרָשַׁת דְּרָכִים
סָתַמְתִּי אָזְנַי בַּלֹּבֶן הַקָּר
וּבָכִיתִי.
כִּי אִבַּדְתִּי דָבָר.
היעוד הוא חלק מהותי מהמורשת היהודית. אברהם ממשיך בדרך אביו ומגלה בה שליחות חדשה. כולנו מחפשים את ה”לך לך” שלנו כל שנה בסתיו. חייבים להמשיך ללכת, אחרת עלולים ליפול. לשגרה, לאדישות. בבגוד באדם דרכו.
ערן ברוך הוא מנכ”ל בינ”ה – התנועה ליהדות חברתית.
