פרשת מטות מסעי תשפ”ג
בקריאה ראשונה, הפרשה שלפנינו היא פרשה מאד מוזרה, נראה כאילו לקחו כמה נושאים שאינם קשורים אחד לשני וחיברו אותם יחד. כמה משפטים על נדרים, אחר כך תיאור אכזרי של מלחמה, ואז סיפור על הפיצול בין השבטים השונים בעם ותיאור מקוצר של המסע במדבר.
כשניגשתי לקרוא את הפרשה כל נושא הפתיע אותי כשהוא הצטרף אל הסיפור, ומדי פעם אפילו חזרתי אחורה כדי לראות שאני עדיין באותן הפרשות. שלא טעיתי או התבלבלתי. זה באמת סדר הדברים.
אבל בסופה של הקריאה ומתוך הקשבה לרוחות הסוערות של החברה הישראלית בעת הזו גיליתי את הקשר והחיבור בין החלקים השונים. ואולי, הקשר הזה פותח גם חלון למציאות העכשווית ומה חשוב שנלמד מהפרשה הזו לחיי היום יום שלנו.
ההיסטוריה חוזרת, תיאורים המתוארים בספר במדבר, ממש בסוף 40 שנות מסעות שבטי ישראל במדבר, יישמעו לכם מוכרים מקיץ תשפ”ג, 2023, וגם כאן הביקורת כלפי קבלת ההחלטות המנהיגות הנוכחית עולה.
הפרשה מתחילה בנדרים ומגדירה מתי ולמי מותר להפר אותם. פרשת הנדרים מדגישה את החשיבות של המילה שלנו. את ההבנה שנדר הוא מילה שפועלת בעולם. ולמילים שלנו יש כוח.
מיד אחרי זה מתואר מעשה המלחמה של ישראל במדיין. מדיין כבר היו בשליטה של עם ישראל ולא היוו איום עלינו, אבל תיאור הלחימה מזעזע. אולי מנסה המחבר להזהיר אותנו מהכוח שיש בידינו כשיש לנו תחושת שליטה, ומרוב פחד לאבד את הכוח, אנחנו מנסים לעקור את האיום מבסיסו, מבלי לתת את הדעת על המוסר שאליו מכוונת התורה במסרים הערכיים שלה לאורך כל הדרך ביחסינו לגר, המהגר, האלמנה והיתום.
“וְאֶת־מַלְכֵ֨י מִדְיָ֜ן הָרְג֣וּ עַל־חַלְלֵיהֶ֗ם אֶת־אֱוִ֤י וְאֶת־רֶ֙קֶם֙ וְאֶת־צ֤וּר וְאֶת־חוּר֙ וְאֶת־רֶ֔בַע חֲמֵ֖שֶׁת מַלְכֵ֣י מִדְיָ֑ן וְאֵת֙ בִּלְעָ֣ם בֶּן־בְּע֔וֹר הָרְג֖וּ בֶּחָֽרֶב׃ וַיִּשְׁבּ֧וּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת־נְשֵׁ֥י מִדְיָ֖ן וְאֶת־טַפָּ֑ם וְאֵ֨ת כׇּל־בְּהֶמְתָּ֧ם וְאֶת־כׇּל־מִקְנֵהֶ֛ם וְאֶת־כׇּל־חֵילָ֖ם בָּזָֽזוּ׃ וְאֵ֤ת כׇּל־עָרֵיהֶם֙ בְּמ֣וֹשְׁבֹתָ֔ם וְאֵ֖ת כׇּל־טִֽירֹתָ֑ם שָׂרְפ֖וּ בָּאֵֽשׁ׃ וַיִּקְחוּ֙ אֶת־כׇּל־הַשָּׁלָ֔ל וְאֵ֖ת כׇּל־הַמַּלְק֑וֹחַ בָּאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָֽה׃
……..
וְעַתָּ֕ה הִרְג֥וּ כׇל־זָכָ֖ר בַּטָּ֑ף וְכׇל־אִשָּׁ֗ה יֹדַ֥עַת אִ֛ישׁ לְמִשְׁכַּ֥ב זָכָ֖ר הֲרֹֽגוּ׃ וְכֹל֙ הַטַּ֣ף בַּנָּשִׁ֔ים אֲשֶׁ֥ר לֹא־יָדְע֖וּ מִשְׁכַּ֣ב זָכָ֑ר הַחֲי֖וּ לָכֶֽם׃”
במדבר, ל”א.
משה יודע, בכל ליבו ובכל מאודו, שהוא פועל מתוך רגש נקמני, ומנסה להצדיק את עצמו ולגייס אפילו את אלוהים להצדיק את המעשים הנוראיים שמתואר שדרש מחיילי עם ישראל לעשות. הוא כל כך יודע, שהוא מבין שצריך להיטהר מחטא שכזה. לכל החיילים הוא נותן הנחייה להישאר מחוץ למחנה למשך שבוע ימים ורק אז להיכנס לארץ הקדושה שאלוהים שוכנ.ת בה.
“וְאַתֶּ֗ם חֲנ֛וּ מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶ֖ה שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים כֹּל֩ הֹרֵ֨ג נֶ֜פֶשׁ וְכֹ֣ל ׀ נֹגֵ֣עַ בֶּֽחָלָ֗ל תִּֽתְחַטְּא֞וּ בַּיּ֤וֹם הַשְּׁלִישִׁי֙ וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י אַתֶּ֖ם וּשְׁבִיכֶֽם׃”
ובישראל של שנת 2023 המילים הללו מהדהדות בעוצמה. ואנו נדרשים לענות על השאלה האם נבחר לקיים בשם היהדות את הפסוק “דְּרָכֶ֥יהָ דַרְכֵי־נֹ֑עַם וְֽכָל־נְתִ֖יבוֹתֶ֣יהָ שָׁלֽוֹם׃” (משלי ג’). או שנבחר במלחמת מדיין.
יהדות רודפת צדק ודורשת שלום דורשת גם עבודה, ולא לעמוד מנגד, להיות מסוגלים לחדש את הישן ולומר מה מתוכו כבר לא יכול להתקיים בעולם הזה. להעז לקרוא בין השורות את מה שעורך הספר ניסה לומר לנו. להעז להגיד שאם זה דורש היטהרות, כנראה שזה עד כדי כך נורא, ואם זה כל כך לא מוסרי, צריך לאסור על זה. לעמוד בנדר שלנו לעצמנו. כל נתיבותיה שלום.
ואז, מצטרף סיפור שלישי. נציגי השבטים של ראובן גד וחצי המנשה מבקשים להישאר מחוץ לישראל. בעבר הירדן. ומה שמבקשים מהם זה להיות עם העם במלחמה על הארץ. להתמסר לצורך של השבטים האחרים. להישאר חלק מהסיפור אף אם הם גרים במקום אחר. הם מתחייבים להיות חלוצים לפני אחיהם. להישאר חלק משמעותי בסיפור הישראלי.
בישראל של היום מתאספות שלושת הפרשיות האלה לכדי מסר אחד משמעותי. הנדרים, המלחמה במדיין והערבות ההדדית בין השבטים מספרים לנו, דווקא בשבוע כזה, כמה חשוב המצפן המוסרי שלנו. וכמה חשובה הערבות בין חלקי העם.
יש קשר משמעותי בין היכולת להתחייב למילים שלנו, להבין שלמילים שלנו יש השפעה במציאות. כמו בנדר. לבין הכאוס שעלול לקרות בלחימה משולחת רסן. ובין הערבות ההדדית בין חלקי העם.
לא תמיד קל להיות כולנו יחד, יש רגעים שאולי ממש קשה, שיש מלחמה בין ערכים שונים בתכלית. אבל הפרשה מספרת לנו כמה חשובה הערבות ההדדית בינינו. כמה חשובות המילים שאנחנו מוציאים מהפה וכמה משמעות יש למעשים שלנו. יש לנו אחריות גם למצפן הרוחני והערכי של העם. יש לנו אחריות כלפי דור ההמשך שלנו וגם כלפי אלה השונים מאיתנו. חלוצים נצא לפני אחינו. ויש רגעים שבהם כולנו צריכים להיות חלוצות וחלוצים. גם בעשייה, גם במילים.
יש כאן מנהיגות שצומחת מלמטה ואכפתית כלפי האחר. שמציבה מראה קשה למנהיגות שמובילה מלמעלה, שדורסת את האחר והאחרת.
ודווקא בעת הזו, כדאי שנשאל את עצמנו. בעקבות איזו מנהיגות אנחנו רוצים ורוצות לצעוד.
