פרשת “נח”
פרשת השבוע שלנו, פרשת נוח, מספרת את סיפור המבול. רק פרשה אחת אחרי שהעולם נברא הוא כבר עומד בפני סכנת הכחדה. בני האדם מתנהגים בצורה רעה שאינה מקובלת על אלוהים והוא מחליט להשמיד את העולם. אבל לספר על תוכניתו לאדם אחר, שהוא צדיק, שמעשיו טובים, לנח. נח מצווה לבנות תיבה ולאסוף לתוכה את משפחתו ובניו וגם בעלי חיים. בכדי להמשיך את קיום העולם גם לאחר המבול.
אני זוכרת את התדהמה שאחזה בי כשגיליתי שסיפור המבול לא מופיע רק בתורה. גרסה דומה מאד מופיעה גם תרבויות נוספות. במזרח הקדום המיתוס של המבול מוכר מאד ואפילו, יש גם נח שמציל את העולם מחורבן סופי. בגרסה אחת קוראים לדמות הזו אתרחסיס (חכם גדול באכדית). ובגרסה אחרת אותנפישתים (מצא חיים באכדית). אבל בשתי הגרסאות הסיפור דומה. בשתים האלים מחליטים להיפטר מבני האדם ולהכחיד את האנושות. ובשניהם אותנפישתים או אתרחסיס בונים תיבה ומכניסים אליה גם בעלי חיים (שנים מכל סוג) וכך ממשיכים את האנושות.
אני חושבת שהדמיון בין הסיפורים מדהים. בכולם יש סופה, יש תיבה, יש גיבור שמצליח לשרוד. בכולם יש יונה ועורב שנשלחים החוצה כדי לבדוק מה מצב המים. בכולם יש בסוף קורבן אל האל או האלים. ברור שלסיפורים הללו יש מקור משותף. אולי אפילו יש כאן עדות לאירוע של שטפון שבאמת התרחש לפני אלפי שנים. ואולי לא.
אבל בכל מקרה יש כאן סיפור מיתולוגי משמעותי שכל תרבות בוחרת לספר אותו קצת אחרת לאור הערכים שלה. ודווקא לפי השונות בין הסיפורים אנחנו יכולים ללמוד משהו על התרבות שלנו, על הערכים שלה. ועל נוח שלנו.
אני רוצה לשים את האצבע על הסיבה שבגללה האל או האלים מחליטים להביא את המבול.
לפני סיפור המבול של אתרחסיס מסופר כי האלים החליטו להביא את המבול בגלל שבני האדם רועשים מידי. הם מתרבים מהר מידי וממלאים את העולם. ולכן, האלים מחליטים להכחיד אותם. זו סיבה שונה מאד מהסיבה למבול שלנו. בפסוקים נכתב “ותמלא כל הארץ חמס”. הארץ מתמלאת. ממש כמו בסיפור השומרי. אבל הפעם, לא סתם מתמלאת בבני אדם מיותרים. אלא מה שמכריע את הכף זו ההתנהגות שלהם. רש”י מפרשת “חמס” כגזל. ואפשר לפרש חמס גם בדרכים אחרות. אבל ברור שהכוונה היא למעשים רעים שנעשים ולא סתם לקיומם. התורה ממקדת בצורה משמעותית את האחריות בהתנהגות שלנו. ביחס של בני אדם זה לזה.
אולי סיפור המבול המקראי נכתב כך כדי להניח יסודות לרעיונות המוסריים שעומדים מאחורי המקרא. כדי לומר בצורה ברורה שהמוסר האנושי הוא הדבר החשוב מכל, הוא מה שיכול להחריב או לבנות את העולם. הוא הדבר שאנחנו צריכים לשים עליו את הדגש.
עדות נוספת לכך אנחנו רואים אחרי שנח יוצא מן התיבה.
נח חוזר לחיים על פני האדמה ונוטע כרם. הוא נהנה מהכרם שלו וגם מגיע למצב של שכרות מרוב יין. חם בנו רואה אותו מתגולל שיכור באוהל ומיד קורא לאחיו, אולי כדי שגם הם יראו את המהומה. אבל הם, שם ויפת, לוקחים שמיכה, שומרים על כבוד אביהם ומכסים אותו. כ,שהוא מתעורר הוא נותן עונש לחם ומשבח את שם ויפת. ושוב, ההתנהגות המוסרית היא שמקבלת את מרכז הבמה. אבל הפעם, לא מחריבים את האנושות בגלל מעשה שלישי. הפעם, כל אחד מקבל את התוצאות לפי מעשיו. שם ויפת את הברכות וחם, את הקללות.
אם בסיפור המבול מי שהחריב את העולם היה אלוהים, אחרי המבול האחריות היא לגמרי עלינו, בני ובנות האדם.
פרשת נח מציבה בפנינו מראה ודורשת מאיתנו רמה מוסרית גבוהה. רק כך, אומרת לנו הפרשה נצליח לחיות בעולם שלנו, נצליח לבנות ולא להחריב אותו. זה לא תמיד יהיה נוח, זה יהיה מאתגר ומלא מאמץ אבל ככה, כולנו יחד, נוכל להציל את האנושות
