הברירות שעומדות לפנינו
פרשת ניצבים- וילך
גילי דבש ישורון
מהרגע שידעתי שאני צריכה לכתוב על פרשת ניצבים יש לי שתי תמונות בראש, אני בתור ילדה, בבית הוריי, כשאחותי וחבריה לכיתה מצלמים סרט למגמת קולנוע, והבית שלנו הוא אחד מהלוקיישנים. חלק מהחברים היו שחקנים ממגמת תיאטרון, אחרים היו ניצבים. ההחלטה אם צריך ניצב בסרט היא משמעותית, היא מספרת לנו על ההקשר, היא נותנת לנו את הרקע להתרחשות, הרי אם זה לא היה משמעותי, אפשר היה לוותר על זה.
חוץ, מדבר, קהל של אנשים עומדים. התרגשות בקהל.
ככה נפתחת הסצנה בסיפור של פרשת ניצבים, והיא לא מתחילה בוואקום, אנחנו בתוך נאום ארוך של משה מול עם ישראל, כפסע מהמעבר של העם לישראל בלעדיו. הפרשה הקודמת מסתיימת בזה שהוא מזכיר להם מאין באו, איזה סוג של עם הם השאירו מאחור כשברחו ממצרים לפני 40 שנה. הוא לוקח את ההזדמנות כדי להזכיר להם שיש להם ברירה, איזה עם להיות לכשתהיה להם את חלקת האדמה שלהם.
אני מפשטת את הטקסט מאוד כשאני אומרת שאלוהים באמצעות משה אומר להם “תהיו טובים”. ההגדרה של מה טוב בעולם הדתי התנ”כי לבין הפרשנות שלי או של אחרות ואחרים אולי משתנה, אבל מבין כל השורות אני מאוד מאמינה ב”ובחרת בחיים”, ואני אולי מתקשה להתייחס לאלוהים כאל דבר שצריך להאמין בו מכל הלב, אבל מאמינה שאם האלוהות מסמלת ערכיות, או טוב כללי, אז באמת לא צריך להיות כל כך מורכב ו”כִּ֚י הַמִּצְוָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם לֹא־נִפְלֵ֥את הִוא֙ מִמְּךָ֔ וְלֹ֥א רְחֹקָ֖ה הִֽוא׃ לֹ֥א בַשָּׁמַ֖יִם הִ֑וא לֵ… כִּֽי־קָר֥וֹב אֵלֶ֛יךָ הַדָּבָ֖ר מְאֹ֑ד בְּפִ֥יךָ וּבִֽלְבָבְךָ֖ לַעֲשֹׂתֽוֹ׃ (דברים ל’, י”א-י”ד)
ויש לי עוד תמונה בראש
חוץ, צומת מרכזי בארץ, א.נשים עם דגלי ישראל, אווירה מתוחה.
המוני החברה הישראלית הניצבים בהפגנות בימים האחרונים ביתר שאת ובאופן תדיר. כמה הנוכחות של כל אחד ואחת משפיעה על מי שנמצאות ונמצאים מסביבם. לעמוד עם מיעוט בהפגנה זה קשה, מייאש, מטריד. לעמוד המונים יכול להיות מפחיד. אולי אפילו לגרום לתחושה שלא בהכרח צריך שדווקא אני אהיה, כי מי ישים לב?
הפרשה קוראת לנו לעסוק בטוב, במצוות שכל חמשת חומשי התורה האחרונים פורטו בפירוט שלפעמים היה מעורר השראה, ולפעמים משמים. הפרשה מזכירה לנו שיש לנו ברירה אל מול כל העמים שפגשנו לפנינו. עמים שמאמינים במלחמה, מוות, ריב, היררכיה בלתי אפשרית של עבדות, היא קוראת לנו להיזכר במה שאנחנו עצמנו כעם עברנו אבל גם בכל העמים שפגשנו בדרך.
הסיפור הזה מזכיר לי שיש לנו ברירות, יש לנו יכולת לבחור להיות ניצבים, משמעותיים. לא לעמוד מאחורי הקלעים, לא לצפות בסרט כא.נשים מבחוץ. יש לנו ברירה לבחור בחיים. לבחור להיות נוכחים, לבחור להפוך את המקום הזה להכי טוב שהוא יכול להיות, מדי יום ומדי מוצ”ש.
אנחנו לא נהיה השחקנים הראשיים, ואין לנו אפשרות לבד לפתור את משבר החטופות והחטופים שהוא כבר כמעט שנה שלמה אתנו, לא נחזיר את המפונות והמפונים הביתה כל אחד בעצמו. אבל אנחנו אלה שנותנים למנהיגות שלנו את ההקשר, מסבירים להם מהו מבחינתנו הסדר החברתי הנכון. אנחנו משמעותיים במעשים שלנו. אנחנו ניצבים איתכםן.
לא בשמים היא.
שבת שלום.