פרשת “נשא”.
חג שבועות נקרא גם חג מתן תורה. זה החג שבו לפי המסורת עמדנו כולנו לרגלי הר סיני וקיבלנו יחד את התורה. אבל לפני שאנחנו חוגגים וחוגגות אותו כדאי לנו לשאול איזה תורה בדיוק אנחנו רוצים לקבל במהלך החג, מה התורה הזו שאנחנו בוחרים לאמץ אל ליבנו.
לפני כמה ימים למד הבן שלי בבית הספר את מסכת אבות. בצהרים, הוא התיישב על הספה ורצה להראות לי כמה טוב הוא יודע את המשניות, הוא התחיל לקרוא והסביר והתלהב ואז הגיע למשפט שממש לא נראה לו. ובלי להתבלבל הוא פלט “איזה שטויות” והמשיך למשפט הבא. “איך אתה יודע לסנן מה אתה לוקח מהמשנה ומה לא?” שאלתי אותו. “אני פשוט בודק אם זה נשמע הגיוני” הוא ענה לי ובלי להתמהמה חזר לקרוא.
תורה שהיא תורת חיים.
בפשטות, בטבעיות ובכנות הוא תיאר בדיוק את התורה שאני רוצה לתת ולקבל. כזו שנפגשת עם חיי היום יום ולא מתנגשת בהם. תורה שהיא תורת חיים ולא תורה שמנותקת ונשארת כבולה בערכים של דורות קדומים.
בתוך פרשת השבוע שלנו נמצאת אחת הפרשות הכואבות והקשות במקרא – פרשת אישה סוטה – הפסוקים מתארים שאם גבר חושד שאשתו שכבה עם גבר אחר הוא לוקח אותה אל בית המקדש שם בטקס משפיל במיוחד משקים אותה במים מאררים שהם כמו בדיקת פוליגרף. אם היא באמת זנתה היא תמות במקום ואם לא, היא תישאר חיה ותחזור עם בעלה הביתה. ובכל מקרה, מצבה לא מזהיר.
חשוב גם לציין שלגבר אין שום בעיה בתקופה ההיא לשכב עם נשים אחרות או אפילו לשאת נשים אחרות, האישה, היא היחידה שכבולה אל הגבר, היחידה שמחויבת בבלעדיות כלפיו. זו פרשה שמדגישה את חוסר השוויון בין גברים לנשים וקריאתה שוב, שנה אחר שנה מורכבת וקשה.
נקודת האור בפרשה הזו נמצאת מבחינתי דווקא בפרשנות התלמודית המתלווה אליה. התלמוד מעז לסתור את דברי המקרא ולצעוד עם הפרשה הזו צעד קדימה. להכניס אותה לסימן שאלה גדול ולספר שבימי בית המקדש השני הטקס הזה התבטל לחלוטין. קצת כמו שהבן שלי קורא את מסכת אבות ויודע לבחור מתוכה. כך התלמוד במסכת סוטה מעצב מחדש, בעדינות ובזהירות, את הפסוקים במקרא.
“זכות שתולה לה”.
חז”ל מתארים שיכול להיות מצב שבו אפילו אם האישה באמת עשתה מעשה אסור לכאורה אפילו שבעלה ייקח אותה לשתות את המים המאררים בירושלים היא לא תמות. כיוון שיכולה להיות “זכות שתולה לה”. יש מעשה אחר שהיא יכולה לעשות, שבזכותו, אפילו אם תחטא היא תמשיך לחיות.
ומה המעשה המיוחד הזה שמבטל עונשים?
המחשבה שלי בהתחלה היתה שבטח מדובר בגמילות חסדים או צדקה, מסוג המצוות שאליהם מסלילים בדרך כלל נשים. אבל התשובה של התלמוד מפתיעה במיוחד. המעשה שאישה צריכה לעשות כדי להינצל הוא לימוד תורה. דווקא לימוד תורה, שנחשב כמעשה גברי ולא נשי הוא המציל. אישה שלומדת תורה תנצל מהמים המאררים, אפילו אם היא זנתה. אפילו אם היא חטאה.
ואז שואלים בתלמוד מה יש בחוויית הלימוד שמשפיע בצורה עמוקה על הנפש. והתשובה שלהם היא שהלימוד הוא כמו לשבת בפרשת דרכים אחרי שתעינו בדרך.
החידוש הגדול שבלימוד הוא דווקא נקודות המפגש שנוצרות מתוכו. היכולת לשבת בחברותא, מול הטקסט, ללמוד, לגלות דעות שונות משלי, פרשנויות שונות משלי, רעיונות חדשים. דווקא זה מה שמציל אותנו. דווקא זה מה שמשמעותי בחוויית הלימוד.
חז”ל מתארים את הלימוד כנקודת מפגש פתוחה, רחבה ומכילה. כמקום שבו אפשר לשהות וליצור, כפרשת דרכים שממנה אפשר לצמוח.
בערב חג מתן תורה אני רוצה לאחל לנו שנצליח ללמוד מתוך מפגש אמיתי, מתוך רצון לראות את האחר, מתוך הקשבה כנה לדעות שונות. מתוך היכולת לבחור, מתוך שוויון ומתוך אמונה שהטקסט יכול לחשוף בפנינו דברים שטרם גילינו על עצמנו, על בני אדם ועל העולם.
שבת שלום !
