פרשת “עקב”
פרשת השבוע שלנו, פרשת “עקב” כתובה כמו סוג של ממואר. משה רבנו מספר בגוף ראשון מה קרה לו באחד האירועים הגדולים של התרבות היהודית ומעניק לנו הצצה ייחודית אל מאחורי הקלעים של מעמד הר סיני. הוא מתאר את עצמו עולה אל הר סיני כדי לקבל את לוחות הברית מאלוהים באופן ישיר – בַּעֲלֹתִי הָהָרָה, לָקַחַת לוּחֹת הָאֲבָנִים לוּחֹת הַבְּרִית, אֲשֶׁר-כָּרַת יְהוָה, עִמָּכֶם; וָאֵשֵׁב בָּהָר, אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה–לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי, וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי” בלי לאכול ובלי לשתות. כולו מסור אל המשימה שעומדת לפניו.
אבל אז, הוא יורד מן ההר והכל משתבש. “וָאֵפֶן, וָאֵרֵד מִן-הָהָר, וְהָהָר, בֹּעֵר בָּאֵשׁ; וּשְׁנֵי לוּחֹת הַבְּרִית, עַל שְׁתֵּי יָדָי… וָאֶתְפֹּשׂ, בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת, וָאַשְׁלִכֵם, מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי; וָאֲשַׁבְּרֵם, לְעֵינֵיכֶם”. הרגע שמתואר כאן הוא אחד הדרמטיים שהיו לנו כעם. ההר עדיין בוער באש, אש של קדושה ושל התרוממות רוח. אבל העם, כבר רוקד אל מול עגל הזהב. משה מתאר איך הוא תופס את לוחות הברית וזורק אותם אל מול כל העם. הם לא נפלו לו בטעות או החליקו מהידיים. הוא שבר את הלוחות שבגללם לא אכל ארבעים יום, בכוונה מלאה ולעיני כל העם.
משה שולח אותי לחשוב על המשמעות של פעולת השבירה.
(תמונה: פרופסור ישעיהו זרניצקי)
כדי לגדול צריך ללמוד לשבור
במסכת יומא התלמוד מלמד אותנו שכדי לגדול, צריך ללמוד לשבור. הסוגיה עוסקת באמת השאלות הגדולות מכל – איך מגדלים ילדים. ואולי השאלה גדולה אפילו יותר, איך אנחנו צריכים לגדול בעולם הזה, מה מאפשר לנו כבני ובנות אדם לצמוח?
דרושים לנו שלושה שלבים בהתפתחות לטענת אמו של אביי[1]. השלב הראשון לסוך ילדים במים חמים ושמן. לערסל אותם ברוך וחום. להעניק להם את החיבוק הזה המכיל, הבטוח, הבסיסי כל כך. השלב השני הוא לתת להם לאכול, שיפגשו את העולם דרך הפה, שינהגו כדרך שבני אדם נוהגים. עד כאן, שלבים הגיוניים ומובנים. אבל בשלב השלישי מתרחשת תפנית חדה. כמו שחשובים לילד אוכל ומגע. כמו שקריטי בשביל הצמיחה שלו רחיצה במים חמים ומפגש עם קמח וביצה. ככה קריטי עבורו לשבור כלים.
[1] תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ע”ח עמוד ב’
השלב השלישי בהתפתחות לפי התלמוד הוא שבירה.
(תמונה: פרופסור ישעיהו זרניצקי)
חשוב לדעת לשבור
זה עד כדי כך חשוב שרבא, חברו של אביי, הולך וקונה לילדים כלים סודקים של חרס. כדי שישחקו בהם וישברו אותם. שלא יהיה חלילה מצב שילד זהיר שגר בביתו יצא אל העולם מבלי שהתנסה בהתנסות החשובה מכל. מבלי שלמד לשבור.
תשברו, אומר לנו התלמוד. חשוב לדעת לשבור. מלמד אותנו משה.
מסתבר שהרגע הזה של שבירת הלוחות היה רגע משמעותי בהתפתחותו של העם. רגע של פקחון. רגע של הבנה שאפילו אם הכל נשבר, אלוהים לא זורק את העם ומתחיל מחדש. אלא נשארים כדי לתקן.
יש משהו מעורר ביטחון בשבירה. אם הצלחתי לשרוד את העולם שנשבר פעם אחת אני מבינה שיש בי כוח, שאני מסוגלת להחזיק מעמד גם אם העולם סביבי ישתנה, גם אם הוא יתפרק. הכוח והיציבות מצויים בתוכי.
יש ערך לרגעים האלה שבהם הכל נשבר ומתפרק, דווקא שם אפשר להתחיל הרכיב את הפאזל שלנו מחדש.
בהמשך הפרשה מתאר משה את התהליך של פיסול הלוחות החדשים. הפעם, הוא יפסל אותם בכוחות עצמו, בעבודה קשה ומאומצת, ולא יקבל אותם כמוצר מוגמר מידיו של אלוהים. ובתוך ארון הברית, יונחו זה לצד זה, גם הלוחות החדשים והשלמים וגם הלוחות השבורים. כי אנחנו זקוקים לשניהם כדי לצמוח. גם ליציבות וגם לסדקים.
“יש הרבה עושר באל שבור, וניתן להרכיב ממנו אינספור פאזלים מרהיבים ובלתי צפויים. אין אל שלם יותר מאל שבור ” – ארי אלון.
שבת שלום !
כתבה: אילה דקל, ראש הישיבה החילונית.
