פרשת “צו”
הפרשה שלנו היא פרשת צו. היא נפתחת בציווי אל הכוהנים ומתעסקת בעבודת הכהונה. “צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר”. ישנו פירוט מאד משמעותי בפסוקים, איך כהן צריך לנהוג, מה לעשות, בפרטי פרטים, מה המשימות והחובות שלו.
המילה “צו” מייצגת מחויבות להיענות לציווי ברור. לדרישה בלתי מתפשרת שדורשת מאתנו התנהגות מסוימת. ניתן לראות בחיי היום יום שלנו הרבה צווים. חלקם יהיו צווים שמוטלים עלינו מן החוץ. אבל יש גם צו פנימי. צו מוסרי שאנחנו בוחרות ובוחרים לעצמנו.
“קוֹל קָרָא, וְהָלַכְתִּי, הָלַכְתִּי, כִּי קָרָא הַקּוֹל” כותבת חנה סנש ומתארת הליכה בעקבות קול פנימי ששולח אותה למשימה. צו מוסרי וערכי שתוקפו לא פחות חזק, ואולי אפילו יותר. מאשר הצו החיצוני.
בתקופה האחרונה אנחנו רואים כיצד באופן בחירי לגמרי נענים אזרחים ואזרחיות לצו פנימי שקורא להם לצאת אל הרחובות למען המדינה שלנו. מול הכנסת ישבו כמעט במשך שבועיים קבוצה של נשים ואנשים, תומכי הרפורמה ומתנגדיה, ששובתו רעב בשל המצב הפוליטי ולמען אחדות בחברה הישראלית. אף אחד לא הטיל עליהם את המשימה, זהו צו פנימי שהם בחרו לעצמם כדי לפעול למען העם.
בהמשך הפרשה אנחנו מגיעים לשיא הציווי של הכהנים – שבעה ימים מיוחדים שיהיו ההכנה לעבודה במשכן -שבעת ימי המילואים.
כשאני קוראת במקרא את צירוף המילים – מילואים וצו. המחשבות שלי מיד מתמקדות בצו שמונה הקורא לחיילים לשירות מילואים.
בחיים המשפחתיים שלנו, חוונו לא מעט צווי שמונה. כל פעם שמתחילה לשרור אווירה בטחונית מורכבת אני כבר מכינה את עצמי לרגע שבו בן הזוג שלי יספר לי שהוא צריך לצאת. שיש לחימה והוא נקרא אל הדגל. אחת התקופות המורכבות ביותר עברו עלינו בימי צוק איתן. היו לנו אז שלושה ילדים מאד קטנים בבית, האזעקות ריחפו מעלינו כל הזמן. והוא נקרא לצו שמונה ולא היה בבית יותר מחודש.
בגיל שמונה עשרה נערים ונערות בחברה הישראלית מתגייסים. הם מקבלים צו ראשון שקורא להם לשרת את החברה הישראלית במשך שנתיים, שלוש. אבל בעצם, השירות הסדיר הוא רק ההתחלה. יש אנשים ונשים שממשיכים לשרת עוד הרבה שנים אחר כך. שהמדים תמיד נמצאים אצלם בארון. שכל כמה זמן מגיע צו ששולף אותם מחיי היום יום כי יש להם תפקיד נוסף והוא – משרתי מילואים.
כשאנחנו קוראים בפסוקים מתעוררת השאלה – מה זה בכלל ימי מילואים? והאם יש קשר בין ימי המילואים של הכוהנים לימי המילואים שלנו בחברה הישראלית?
בפרשה שלנו כשמדברים על ימי מילואים מדובר על שבעת הימים שבהם התכוננו לחניכת המשכן. אלה ימים שבהם נדרש משה לעשות פעולות מיוחדות במשכן. פעולות שהוא לא עושה באופן רגיל בעבודת המשכן. אלה היו שבעה ימים שבהם הכהנים, שאמורים לעסוק בעבודת המשכן דרך קבע היו צריכים להתכונן לקראת כניסתם לעבודת המשכן. משה הלביש אותם בבגדי כהונה. אבל הם לא עשו את העבודה עצמה אלא הוא מילא את מקומם. כמו כן, בימי המילואים מצווה משה את הכהנים שלא לצאת מפתח אוהל מועד כל שבעת הימים “וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ, שִׁבְעַת יָמִים–עַד יוֹם מְלֹאת, יְמֵי מִלֻּאֵיכֶם: כִּי שִׁבְעַת יָמִים, יְמַלֵּא אֶת-יֶדְכֶם”.
השורש – מלא. חוזר בפסוק כמה וכמה פעמים. לפני שניגשים הכהנים לעבודת המשכן, הם צריכים למלא את חובותיהם. וגם נדרשים להיות מלאים, שידיהם יהיו מלאות ואולי אף ליבם.
מילואים במדינת ישראל כיום הם ימים בהם חיילים שכבר סיימו את שירותם הסדיר נקראים למלא את מקומם של החיילים הסדירים. כמו בפרשה שלנו, כאשר משה ממלא את מקומם של הכהנים.
אבל הפסוק שהדהד לי בצורה הכי חזקה כאשתו של משרת מילואים פעיל ביותר הוא דווקא הציווי לא לצאת מפתח אוהל מועד עד תום המילואים.
ההפרדה הזו, שיש בין המילואים לבין החיים הרגילים. בין המילואים ובין הבית. אחרי צוק איתן, שבו לא דיברתי עם בן הזוג שלי ימים ארוכים, שאלתי אותו למה הוא לא מתקשר הרבה כשהוא שם. למה הוא בתקשורת נמוכה. ואולי, שאלתי זו לא ההגדרה הנכונה, זו היתה קצת יותר טרוניה.
התשובה שלו היה משפט שנחרט בי בצורה משמעותית. הוא הסביר לי שכשהוא נמצא בסיטואציה ביטחונית רגישה קשה לו לזכור אותנו כל הזמן, הוא לא יצליח להתמודד עם הלחימה אם הוא יחשוב עלינו. ולכן הוא מתנתק. בבחינת “לא תצאו מפתח אוהל מועד עד תום המילואים”.
רק בסופם של ימי המילואים, הוא חוזר אלינו, הביתה.
זה מפחיד לשמוע וקשה להכיל. אבל יש דרישה במילואים. דרישה לשים בצד את החיים האישים כדי להגן על המדינה בסיטואציות מורכבות. רבים כל כך בתוכנו חיים בתודעת שירות לחברה הישראלית. בכל רגע, בכל דקה, אפשר לקרוא להם למילואים. לקרוא להם לשרת את החברה הישראלית בחזית.
אז השנה, בפרשת צו, ודווקא בעת הסוערת הזו, אני רוצה להצדיע לכולנו. לכל משרתי ומשרתות המילואים וגם למי שנקראים ונקראות אל הדגל ברגע שהחברה הישראלית צריכה אותם. לכל אלה שמוכנים ומוכנות להתאמץ, להשקיע ולפעול למען העתיד של המדינה שלנו.
