בפרשה השנייה בספר ויקרא אנחנו נחשפים לספר ההוראות שניתן לאהרון הכהן ובניו, ובו פירוט מדוייק על הדרך בה יש להקריב את הקרבנות השונים על המזבח שזה עתה הוקם. בין הקרבנות אנו פוגשים את קרבן החטאת ואת קרבן האשם. המשנה מפרטת לנו את החטאים השונים עליהם מובא הקרבן – חלקם חטאים אישיים וחלקם חטאים של מנהיגים שלקחו החלטות שגויות, ובכך החטיאו את הציבור. חלקם חטאים במזיד, וחלקם בשוגג.
כפרת כוהנים מול כפרת נביאים
הקריאה בפרשה מעלה את השאלה: מהי עמדתה המוסרית של התורה לגבי הדין אותו צריך לתת החוטא? האם בעצם יצירת מערכת מובנית כל כך של כפרה ע”י קרבנות, אין משום הסרת אחריות מהחוטא עצמו? או אולי אפילו מידה של חוסר הרתעה בפני חוטאים, אשר יודעים שתמיד ישנה דרך לכפר על העבירה?
מובן שהתורה נותנת דרך חזרה לחוטא, ובצדק. מי שלא עושה לא טועה. אם האדם יחיה כל הזמן בפחד מחטא הוא לא יפעל בעולם. לא כל שכן מנהיג שלוקח החלטות רבות מידי יום בעלות השפעה על ציבור רחב. אוי לנו ממנהיגים שלא רוצים לזוז ולפעול מחשש לטעות. לכן נותנת התורה דרך חזרה. ובצדק יש עיסוק רב בקרבנות חטאת הקשורים להנהגה בדגש על הסנהדרין ועל הכהן הגדול.
אך בכל זאת יש בתורה מחלוקת על הדרך בה נעשית הכפרה הזאת. הקוראים בתקופה זאת של השנה את הפרשות הראשונות בספר ויקרא, נחשפים לעמדה הכהנית: עמדה הרואה בהקרבת הקרבנות מערכת מרכזית לכפרה ולהסדרת החברה המוסרית. אך מולם ניצבת התפיסה הנבואית אשר רואה את הדברים אחרת לחלוטין:
“לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם” ישאל ישעיהו, “יֹאמַר יְהוָה שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי”!
במילים אחרות: מי ביקש מכם את כל הזבחים האלה? נמאס לי מהם! אתם רוצים כפרה אז בבקשה:
“רַחֲצוּ, הִזַּכּוּ–הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם, מִנֶּגֶד עֵינָי: חִדְלוּ, הָרֵעַ. לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט, אַשְּׁרוּ חָמוֹץ; שִׁפְטוּ יָתוֹם, רִיבוּ אַלְמָנָה”.
אפילו ביום הכיפורים, אל מול אחד משיאי עבודת הקרבנות ככפרה על חטאים, ניצב ישעיהו ואומר: מנהגי הצום והאבל שלכם לא שווים כלום! אתם רוצים כפרה? הקלו על העשוקים, שחררו את האסורים: “הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת: כִּי-תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ, וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם”.
טקס לא שווה כלום אם הוא מתעלם ממציאות עכשווית
בעוד שבוע נתכנס אל שלחן הפסח, נקרא שוב בהגדה את אותם טקסטים מוכרים ונקיים יחד את אותם טקסים מוכרים. אני מציע לכולנו בערב פסח זה ללכת עם הנביאים: לא להסתפק בטקס ולא להתרכז בקרבן אלא להתרכז בתוכן ולעשות תיקון אישי וחברתי דרך המעשה.
האגדה מספר על הצדיק מברדיצ’ב ששמע על הפועלות אשר אופות את המצות בתנאי עבודה קשים, ואמר למסובים בהתייחסו לעלילות הדם המפורסמות: “לא בדם נוצרים לשים, אלא בדם ישראל, דם של בנות ישראל העובדות עבודת פרך במאפיות המצות”, ובכך הזכיר למסובים שטקס לא שווה כלום אם אין בו תיקון והתייחסות לעוול עכשווי.
כך גם השנה, כאשר נזכר יחד כי “עבד היית בארץ מצריים” – עלינו לזכור שכל הטקסים, שמירת החמץ, אכילת המצות ושאר מצוות הפסח לא שוות דבר אם לא נזכיר מי עדיין עבד היום בעולמינו, מי הזר המנוצל היום בידי החברה ומוחזק כעבד לספק את צרכינו עד שאין בו צורך יותר וניתן לזרוק אותו לעזאזל במדבר או סתם להמשיך לנצל אותו בתנאים לא תנאים.
אם נזכור את הדברים הללו ונחליט איש איש על שולחן הסדר שלו לעשות פעולה קטנה שתתקן או תפחית את העוול אשר נעשה לאילו החיים בתוכינו – אז נתחבר למסורת של נביאינו, ניצוק תוכן לטקס ונקיים מצוות הפסח כהלכתו.
ניר ברוידא הוא סמנכ”ל בינ”ה.
