בינה בפייסבוק בינה באינסטגרם צרו קשר עם בינה במייל

פרשת קדושים | הרי את מקודשת לי בטבעת זאת

פרשת "קדושים"

"הרי את מקודשת לי בטבעת זאת", המילים המרגשות האלה נשמעות בטקס החופה כחלק מההתחייבות של הזוג לייחד את הקשר ביניהם, ולבנות חיים משותפים. זו לא קדושה רוחנית ונשגבת, אלא "קדושה של יום חולין". יש בה פרטים קטנים, שמחות קטנות, ובחירה שמתחדשת מידי יום להישאר יחד. קדושה של התמסרות לעבודה הקשה היומיומית שנחוצה כדי לחלוק חיים.

פרשת קדושים מתחילה גם היא בקדושה שמשמעותה ייחוד-

"וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ דַּבֵּ֞ר אֶל־כׇּל־עֲדַ֧ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל וְאָמַרְתָּ֥ אֲלֵהֶ֖ם קְדֹשִׁ֣ים תִּהְי֑וּ כִּ֣י קָד֔וֹשׁ אֲנִ֖י יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם"

קדושת בני ישראל

קדושת בני ישראל מגיעה מתוך הבדלתו, מתוך ייחוד הקשר שלהם עם אלוהים, שקדושתו הוא מגיעה מעצם היותו אחד ויחיד. אבל זו רק ההתחלה, על קדושה צריך לשמור, היא לא מובנת מאליה וכך המשך הפרשה כולל אסופת ציוויים, מצוות ואיסורים מתחומים שונים: כיבוד הורים, היחס בין אדם לחברו, צדק חברתי, היחס אל הגר, איסורי עריות, שמירה על שלמות הגוף, איסורי עבודת אלילים. שוב ושוב מוזכר הטעם לשמירה על מצוות אלו- הקדושה, הייחוד של עם ישראל. מיד אחרי הדגשת ייחוד הקשר בין בני ישראל לאלוהים, מגיע הציווי הראשון- "אִ֣ישׁ אִמּ֤וֹ וְאָבִיו֙ תִּירָ֔אוּ וְאֶת־שַׁבְּתֹתַ֖י תִּשְׁמֹ֑רוּ אֲנִ֖י יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃"

אמנם פתחנו בקדושה בסגנון חופה וקידושין, אבל.. קשר זוגי הוא קשר הפיך, על אף הכאב, תמיד ניתן להתיר אותו. לעומת זאת קשר הורי הוא קשר שמרגע היותו, לטוב או לרע, תמיד יתקיים. גם אם נשביע את רצון האם או האב וגם אם לא, גם אם נשמח את הילדים שלנו וגם אם לא, זהו קשר בלתי הפיך, מורכב וסבוך בחוטים רב דוריים של גנטיקה, רגשות ויחסים. 

גם כעדת בנות ובני ישראל, אנחנו ממש לא עומדים ברף המצוות, שוב ושוב אנחנו מפרים את החוקים, מניחים למצוות, זונחים את הכוונות שהתבקשנו לקחת על עצמנו. ולמרות הכל, אנחנו כאן, אמנם נענשים על ימין ועל שמאל, אבל מקומנו כבנות ובנים נשמר לנו.

כבד את אביך ואמך

הציווי "כבד את אביך ואת אימך" כבר ניתן כחלק מעשרת הדברות, ואילו בפרשה שלנו הכבוד הופך ליראה. מה בין כבוד ליראה? מדוע שניהם נחוצים כדי לתאר את המחויבות שלנו להורינו?

"תָּנוּ רַבָּנַן אֵיזֶהוּ מוֹרָא וְאֵיזֶהוּ כִּיבּוּד?

מוֹרָא- לֹא עוֹמֵד בִּמְקוֹמוֹ וְלֹא יוֹשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ וְלֹא סוֹתֵר אֶת דְּבָרָיו וְלֹא מַכְרִיעוֹ 

כִּיבּוּד- מַאֲכִיל וּמַשְׁקֶה מַלְבִּישׁ וּמְכַסֶּה מַכְנִיס וּמוֹצִיא" (בבלי, קידושין לא, עמ ב)

הכיבוד מופיע כהגדרה לקשר פיזי, ראשוני, תומך, שיש בו מחויבות קונקרטית לסיפוק צרכים בסיסיים, כזה שמתהפך בין הורים לילדים- בהתחלה אלה ההורים שמספקים את כל הצרכים ובהמשך הילדים תומכים בהוריהם. המורא הוא מצב רגשי פנימי, ידיעה עמוקה והבנה של המקום שלי בתור הבת של אמא שלי ואבא שלי. 

בקריאה שלי המורא והכיבוד הן שתי הנחיות משלימות והן מקבילות לכוונות וכללים. הכללים הם ברורים, נראים לעין, קונקרטיים. הכוונות הן כוונות לב, זו החלטה פנימית שלא תמיד ניכרת כלפי חוץ. בפרשה יש לא מעט מצוות שהן עניין של החלטה פנימית, אין בהן פיקוח: לֹא־תְקַלֵּל חֵרֵשׁ- על אף שממילא לא ישמע את הקללה, לִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל- שבכל מקרה לא ידע אם אתה או אחר הניחו את המכשול, לא לנטור טינה, ובמיוחד הציווי לאהוב את רעך ואת הגר שבהחלט לא ניתן למדידה. הכללים יכולים להיות יחסיים לזמן ולמקום, הם יכולים להיות יבשים או עיוורים למציאות, והכוונות הן סוג של מצפן, מגדלור שמבטיח שהחוקים הולכים לכיוון הנכון.

לב פתוח, יראה וכבוד

אולי הסיבה שפרשה שכוללת כל כך הרבה מצוות נפתחת דווקא בציווי ליראת הורים, היא כדי לשדר לנו מסר-  לפני שנתחיל, דעו שאתם אהובים ואהובות כמו ילדים להוריהם, מיוחדים ומיוחדות, אמצו את המצוות האלה ביראה, בכבוד ובעיקר בלב פתוח וקשוב. 

הלכה של אמהות

אני פוסקת הלכה

בסוף כל ארוחה

כשהילדים שלי שואלים בתחינה

אם אפשר עוד מנה

של קינוח

שבת שלום !

מאמרים נוספים: