פרשת “ראה”
זהו זה. הגיע הרגע. אחרי קיץ ארוך, אנחנו בפתחה של השבת האחרונה של החופש הגדול. כבר נסענו לכל כיוון אפשרי: ימה, קדמה, צפונה ונגבה. עשינו זאת ביבשה באוויר ובים (וכמובן גם בסייבר). הילדות והילדים כבר מתרגשים ומוכנים. ההורים, הסבים והסבתות מוכנים כבר איזה שבועיים לפחות לסכם את החוויה המיוזעת הזאת. ולמרות כל זאת מרחף מעלינו סימן שאלה גדול שמגיע מחדרי ישיבות מו”מ של נציגי המורים והמורות, צוות משרד החינוך ונערות ונערי האוצר שלנו.
כמעט ואין בית בישראל עם ילדים בגילאי ה- 3-17 שסימן השאלה הזה לא נוכח בו במלוא עוצמתו. חוסר הוודאות משאיר אותנו מעט חסרי אונים, נאחזים רק ביכולת ללהג אחד לשני ברשתות החברתיות והטוקבקים. העיניים נשואות לירושלים לצדדים המתוועדים. אולי כדאי שאותן הנפשות הפועלות ינצלו את הפוגת השבת כדי להתיישב לקרוא את פרשת השבוע, פרשת ראה, לקבל טיפ חשוב שמסתתר בין השורות.
פרשת ראה, מתוך ספר דברים, נושאת בחובה תיאור מעניין הנוגעת להתעסקות בעוני בחברה:
כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר יהוה אֱלהֶיךָ נתֵן לָךְ לא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלא תִקְפּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן: כִּי פָתחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ:
דברים ט”ו פסוקים ז’-ח’
הקטע הזה משלהי הפרשה נוגע בשאלת הדאגה לעני. בתוכו מוגדר לנו בקווים מאוד כלליים:
מי האביון שלנו? אחינו. איפה הוא נמצא? באחד משערי עירנו. מה לא צריך לעשות? לאמץ את הלב ולקפוץ את היד.מה כן צריך לעשות? לפתוח את היד ולהלוות לו כסף. כמה צריך? די מחסורו אשר יחסר לו.
התשובה לשאלה אחרונה העלתה קושיות אצל הדרשנים לאורך הדורות שניסו להבין את התוספת של “אשר יחסר לו” ומה משמעותה מכיוון שהיא נראית מיותרת בטקסט.
בתלמוד הבבלי דרשו זאת כך:
“תנו רבנן: “די מחסורו אשר יחסר לו” – אתה מצווה עליו לפרנסו, ואי אתה מצווה עליו לעושרו.
אשר יחסר לו, אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו.
אמרו עליו על הלל הזקן, שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכוב ועבד לרוץ לפניו, פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו, ורץ לפניו שלושה מילין.”
תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ס”ז, עמוד ב’
ההתחלה נראית ברורה יחסית. מסבירים לנו שהמשמעות היא שאתה צריך לדאוג לו לפרנסה ולבסיס ולא לגרום לו להתעשר. נשמע הגיוני בסך הכל. אבל אז מגיע המשפט הבא שהופך את הדברים על ראשם. מסבירים לנו שאם מה שחסר לו זה סוס ועבד אז צריך לתת לעני את מבוקשו. הזיה, לא?!
לקחו את סמלי הססטוס של עשירים בתקופה התלמוד הבבלי לפני 1,600 שנה בעירק של ימינו ואומרים לנו שזה צורך לגיטימי של עני ושאנחנו צריכים לספק לו את זה. לא רק זה, אפילו מביאים לנו סיפור על הלל הזקן שרץ בעצמו לפני עני בן טובים (עני שבא ממשפחה שירדה מנכסיה) כאשר הוא לא מצא עבד לרוץ לפניו.
איך נסביר את הסתירה ומה כל זה קשור למו”מ המתנהל לגבי ה-1 בספטמבר?
הדבר היחידי הברור הוא שעל מנת שהלל יידע שמה שחסר לעני זה סוס ועבד הוא היה צריך לדבר איתו. הוא היה צריך להקשיב לו. הוא היה צריך לנסות להבין את סיפור חייו ומה המחסור הסובייקטיבי שהוא חש. במקרה של העני של הלל זה לא היה אוכל או קורת גג אלא “רק” את תחושת הכבוד והמעמד שהוא איבד.
הדרך היחידה באמת להימנע משבירת כלים היא שהמו”מ יתנהל יותר כדרכו של הלל – לדבר, להקשיב, לנסות להבין. אני אומנם איש חינוך מרבית חיי אבל מעולם לא עבדתי במערכת החינוך הפורמלית. הדרך שלי לנסות להבין את אתגריה ומחסורה היא דרך שיחות עם אחותי המורה, עם חברי, תלמידותיי ותלמידיי שהם בתוך המערכת ויכולים לבטא יותר טוב מכולם מה ה”די מחסורו אשר יחסר לו” שלה.
אתם תופתעו לגלות שזה לא רק שכר, אכפת להם גם מכמות התלמידות והתלמידים שהם לא מצליחים להגיע אליהם בכיתות הצפופות. מהפינה המכובדת לעבוד בה ב”שעות שהות”, זמנים מוגדרים לעבודת ההכנה ועוד נקודות רבות שניתן לשמוע עם יוצאים מהדיון המתומצת רק על שורת הסכום נטו במשכורת (למרות שגם היא חשובה דיה).
כהורה, אני נקרע בין ההתרגשות של בתי הבכורה לקראת התחלת השנה החדשה עם הגננת וצוות הגן המקסים שלה ובין הרצון לראות את הרגע הזה לא רק כמשבר אלא כהזדמנות – הזדמנות לעמוד יחד – נערות אוצר ועובדי הוראה, הורים וצוות משרד החינוך, תלמידים וילדות גן ולעשות מעשה של תיקון שנדרש פה כל כך.
נאחל לצוותים העמלים במשא ומתן שיחזרו לשולחן אחרי קריאת פרשת השבוע עם רצון להקשיב זה לזו ולהבין לעומק את המחסור שהצד השני חש.
נאחל לכל ילדי וילדות ישראל שיחזרו השבוע בשעה טוב אחד לשני ולמסע החינוכי שלהם.
שבת שלום !
כתבה: יובל לינדן, מנהל תכניות בינ”ה.
