פרשת “ויחי”
פרשת ויחי שאנו קוראים השבת היא הסגירה של ספר בראשית אך היא גם מביאה לסיומה את סיפורו של יעקב אבינו. הסיפור הזה הוא אומנם הסיפור המכונן של יצירת עם ישראל (על שמו של אותו יעקב) אבל סיפור פרידתו ומותו של יעקב הוא דווקא חלק מחוויה כלל אנושית אוניברסלית.
“ויהי אחרי הדברים האלה ויאמר ליוסף הנה אביך חלה ויקח את־שני בניו עמו את־מנשה ואת־אפרים: ויגד ליעקב ויאמר הנה בנך יוסף בא אליך ויתחזק ישראל וישב על־המטה:”
יוסף באמצע יום עבודה בארמון כשהוא מקבל את הטלפון שאומר לו שהמצב של אבא לא טוב ושכדאי שיגיע מהר. הוא אוסף את הילדים הקטנים ולוקח אותם לסבא שלהם למפגש אחרון ופרידה. סבא יעקב כבר לא בחור צעיר, עיניו כבדות והוא עבר חיים מלאים ולא פשוטים. בראותו את בנו אהובו, יוסף, הוא מקבל משב כוח. יוסף יושב איתו כשהוא חוזר על הסיפורים המוכרים על הברכות שהאל בירך אותו ואת זרעו וכמובן גם על אהובת חייו, רחל, ועל הרגע המכונן של אובדנה וקבורתה בדרך אפרת בבית לחם. יוסף, הבן האהוב שבקושי הכיר את אמו, זוכר אותה בעיקר דרך אהבתו של אביו.







“וירא ישראל את־בני יוסף ויאמר מי־אלה? ויאמר יוסף אל־אביו בני הם”
אני לא דרשן רפואי ולא אאבחן את יעקב בדמנציה (דרשנים לאורך הדורות סיפקו עשרות הסברים לסיבה שהוא שואל לפשרם של שני הילדים) אבל הרגע הזה שיעקב לא מזהה את נכדיו הקטנים הוא רגע שמהדהד כל כך מוכר לרבים מאתנו. העיניים כבר לא מה שהיו וגם הזיכרון כבר מתעתע אבל יוסף ושני הבנים שם איתו, סבלנים, קשובים ומכבדים. יעקב מחבק ומנשק אותם ויוסף מבקש שיברך אותם.
“ויקח יוסף את־שניהם את־אפרים בימינו משמאל ישראל ואת־מנשה בשמאלו מימין ישראל ויגש אליו: וישלח ישראל את־ימינו וישת על־ראש אפרים והוא הצעיר ואת־שמאלו על־ראש מנשה שכל את־ידיו כי מנשה הבכור”
באנגלית אומרים על זה- Old habbits die hard
לסבא ישראל שלנו תמיד היה עניין עם הבכורה. עוד בנערותו הוא כבר הערים על אביו לברך אותו כאחיו הבכור עשו וכתוצאה לברוח מביתו לגלות מחשש לנקמה. כשהפך אבא שוב התעלם מהנוהג המתעדף את הבכור כאשר דילג ישר ליוסף, בן רחל אהובתו, והעריף עליו אהבה וכתונת פסים. מעשה זה הוביל ליריבות הקשה והמרה שעלתה לו בכאב לב כשאיבד את יוסף וחשבו למת בעוד אחיו מכרו אותו לעבדות. נראה שיעקב לא מצליח להתנער מההרגל המגונה וגם שהוא מברך את נכדיו הוא משכל ידיו ומברך את אפרים הצעיר לפני מנשה הבכור.
לפחות במקרה הזה נראה שהדור הצעיר למד משגיאות אבותיהם ואפרים ומנשה לא נותנים לדבר הזה לקרוע את הקשר בניהם. הם האחים הראשונים בסיפור התנ”כי שמצליחים לייצר קשר חיובי ביניהם. הישג לא קטן. משום כך בכל שבוע בערב שבת הורים ברחבי העולם מברכים את ילדיהם בברכת “ישימכם אלוהים כאפרים וכמנשה”. כשהייתי ראש מכינת בינ”ה הייתי מברך את המכינה בברכה הזאת בסעודות השבת שלנו וכיום, כאב לשתי בנות קטנות ומתוקות, אין דבר שאני מאחל להן יותר מאשר שתמיד יהיה להן אחת את השנייה כאפרים וכמנשה.
יעקב מסיים עם יוסף ובניו וקורא אליו את כל בניו, בני ישראל. אחד אחרי השני הוא מברך אותם. הבנים כולם מכבדים את אביהם ברגע הזה למרות שבטח היה קשה לשמוע חלק מדבריו. ככה זה לפעמים עם הדור המבוגר שכבר לא “דופק חשבון” ואומר את הדברים בלי מסננות ובלי פוליטיקלי קורקט.
לאחר ה”ברכות” הוא מגיע לבקשתו האחרונה להיקבר לצד אבותיו ואימותיו במערת המכפלה. המושג הזה של להיאסף אל אבותיו לימים נתן השראה ליהודה עמיחי שכתב ב’פתוח סגור פתוח’: כְּשֶׁאָדָם מֵת, אוֹמְרִים עָלָיו, נֶאֱסַף אֶל אֲבוֹתָיו./ כָּל זְמַן שֶׁהוּא חַי, אֲבוֹתָיו נֶאֱסָפִים בּוֹ.
יעקב, האחרון בדור האבות והאימהות של האומה, מסיים את התקופה הזאת ומסיים לדבר אל בניו.
“ויכל יעקב לצות את־בניו ויאסף רגליו אל־המטה ויגוע ויאסף אל־עמיו”
חיים כמו של יעקב לא בטוח שהייתי מאחל לעצמי אבל להיפרד ככה, בצורה נקייה וברורה, כשילדים ונכדים סביבי זה כבר משהו שאני חושב שכל אחד מאיתנו היה רוצה. אומנם סיפור כינונה של עם אבל גם סיפור אנושי אוניברסלי על דרך טובה לשחרר ולהיפרד.
חזק חזק ונתחזק ושבת שלום.





