פרשת “שמות”
השבוע חזר בארי מהגן עם חוברת צביעה מקושקשת בידיו להתפאר ומעוטרת בשירי הילדות המוכרים של חיים נחמן ביאליק. התרגשתי מאד מכישורי המוטוריקה העדינה של הפעוט, ואף יותר כשסינן שוב ושוב: “בִּיָאבִּי” והתכוון למשוררנו הלאומי. שגיאת ההגייה המתוקה הציפה בי התרגשות שהנה גם ילדי הקטן מתרשם ממש כמוני מהיצירה הנצחית הזו, הביאליקית, העברית. אני אוהבת את הייחודיות שדבקה בחודש טבת סביב חגיגת השפה העברית, בין יום ההולדת של חיים נחמן ביאליק לזה של אליעזר בן יהודה. אני עדיין נפעמת כל פעם מחדש מסיפור התעוררותה של השפה מהמרחב המקראי הכתוב ביִרְאָה ועד לכדי שיבוש ויצירה מחדש של עברית דבורה מכל עבר (גם את שיבושי הלשון של בארי). אנחנו נוטים להעריך זאת פחות אבל יש לנו עדיין הזכות לתרום לעיצובה והרחבתה של השפה, אנחנו חלק משמעותי מהסיפור העברי המתהווה. בין שנודה בזה או לא, עמוק בפנים ואולי ממש על פני השטח, ברור לכולנו שלמילים יש כוח לברוא מציאות, לטוב ולרע. אחת הדרכים הראשוניות בחיינו היא השִיוּם – החל ממתן השם לרך הנולד ועד ההמשגה היומיומית שלנו.
פָּרָשַׁת שְׁמוֹת היא פרשת השבוע הראשונה בספר שמות. היא מתחילה בתחילת הספר, פרק א פסוק א, ומסתיימת בפרק ו פסוק א. וכך היא נפתחת: “וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ…. וַיְהִי, כָּל-נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ-יַעֲקֹב–שִׁבְעִים נָפֶשׁ” (א, א-ה). לבניו של ישראל, כלומר יעקב, יש שמות ופנים, משפחה ענפה אך כזו שעדיין ניתן למנות, כ- 70 בנים ובנות. בחילופי הדורות, מאבות לבנים ובני בנים, מתגלה בפנינו הריבוי הדמוגרפי והתעצמות המשפחה על ענפיה. “וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל-אֶחָיו, וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא. וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ–בִּמְאֹד מְאֹד; וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ, אֹתָם.” (א, ו-ז). שני פסוקים אחר כך, אנו כבר עדים לכך שהשמות שצוינו בתחילה הופכים באחת לחול אשר על שפת הים ולא ניתן למנות אותם שוב אלא לזהות את הפוטנציאל השאפתני הממומש של בני ישראל. והרי זו דוגמא מקראית נפלאה ליישום הכוח הלשוני לכדי מעשה.
“וַיָּקָם מֶלֶךְ-חָדָשׁ, עַל-מִצְרָיִם, אֲשֶׁר לֹא-יָדַע, אֶת-יוֹסֵף. וַיֹּאמֶר, אֶל-עַמּוֹ: הִנֵּה, עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–רַב וְעָצוּם, מִמֶּנּוּ. הָבָה נִתְחַכְּמָה, לוֹ: פֶּן-יִרְבֶּה, וְהָיָה כִּי-תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם-הוּא עַל-שֹׂנְאֵינוּ, וְנִלְחַם-בָּנוּ, וְעָלָה מִן-הָאָרֶץ”. (א, ח-י). לרוע מזלם של בני ישראל, על כס המלכות הפרעוני יושב מלך שאינו מכיר בברית הדיפלומטית שכונן יוסף במצרים וכלל לא מתרשם לטובה ממצוות פרו ורבו. מתוך האיום שחש פרעה באשר להתעצמות של בני ישראל הוא למעשה הראשון שמגדיר אותם ומכיר בהם כעם. שלא לשמה, בא לשמה. דווקא הוא, מכוונתו ומעשיו הרעים, מנכיח את התהוות האומה בצומת משמעותי בסיפור שלנו. ואם לא די בכך הוא (פרעה או הכותב – פתוח לפרשנות) קושר את עַם ישראל עִם העִבְרִיוּת -“וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם, לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת, אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה, וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה. וַיֹּאמֶר, בְּיַלֶּדְכֶן אֶת-הָעִבְרִיּוֹת, וּרְאִיתֶן, עַל-הָאָבְנָים אִם-בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ, וְאִם-בַּת הִוא וָחָיָה.”(א, טו-טז). המהלך הטקסטואלי בפסוקים אלו יוצר קשר הדוק בין עם ישראל לעבריים משום שהמיילדות העבריות פועלות מתוך העם שלהן וכאמור מסייעות לנשים העבריות ההרות. הפעם שב הכותב לציין את שמותיהן, ולא בכדי. פועה מלשון פעיה, צעקה והשנייה שפרה מלשון שיפור. האחת בכוחה להתחבר באופן אמפתי ליולדת ולזעוק את כאבה והשנייה משפרת ומיטיבה את מצבה.
העברית שזורה בנימי נשמתנו, שפתנו היא כלי להעמקת החשיבה, גילוי והסתר הרבדים שבה. ביאליק (המוכר בביתנו כ”בִּיָאבִּי”) היטיב לנסח בפואמה שלו “המתמיד” את האחריות ללימוד אוצר השפה והידע היהודי כבית יוצר נשמת האומה. והנה היום, אנחנו עוסקים באותה השליחות מפרשת שמות, דרך ביאליק וברגעים אלה ממש – מגדירים, מיישמים ויוצרים את נשמת האומה במילים.
שבת שלום!
