פרשת שמות היא הפרשה שפותחת את ספר שמות ואת הדרך הארוכה שיעשו בני ישראל מעבדות במצרים אל המדבר, היבש והצחיח, ששום דבר לא צומח בו – מלבד עם ישראל. זוהי ההפרשה שבה נולד המנהיג שיוציא את בני ישראל מעבדות לחרות ויאגד אותם לעם אחד. מנהיג שהוא לא רטוריקן, “כבד פה וכבד לשון” (שמות ד’ 10) אלא איש של מעשים. האדם הזה גדל בתוך רצף אירועים שבה עבדים בודדים, ויותר נכון להגיד בודדות, לקחו אחריות וסירבו לקחת חלק בשרשרת העבדות.
“וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם“
בני ישראל, יוצאי ירך יעקב, נמצאים במצרים כבר כמה שנים יחד עם יוסף, אחיהם. לאחר מות יוסף, נכתב: “וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמו בִּמְאֹד מְאֹד; וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם. וַיָּקָם מֶלֶךְ-חָדָשׁ, עַל-מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא-יָדַע אֶת-יוֹסֵף” (שמות א’ 8). אין מי שישמור יותר על בני ישראל ולא בכדי כתוב לנו עליהם שהם רבים ועצומים, דבר שמאיים מאד על השלטון. איזה שלטון מעודד התרבות או התאגדות של מי שנתפס “בצד הנגדי”? מי שנמצא בראש הפירמידה, מעוניין להישאר שם. מנהיג שתופס את עצמו בצד אחד ואת עמו בצד שני, יפעל על מנת לפלג ולשעבד את העם בדרך שהוא מוביל אותה. וזה בדיוק מה שעושה מלך מצרים. “וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם” – המצב מרעיד את מלך מצרים בכיסאו, והסצנות הבאות לאחר מכן מוכרות לכולנו מסיפור יציאת מצרים.
התקופה היא תקופת עבדות במצרים. על מנת לשלוט בבני ישראל ולמנוע מהם לצאת למלחמת נגד, מלך מצרים מחליט שצריך לשבור את רוחם ולענות אותם כדי שלא יקומו עליו. בני ישראל עובדים בפרך תחת עול המלך. ואיך אפשר להרים את הראש, להסתכל לצדדים ולהתאגד, כשהשעבוד חולש על רוב תחומי החיים?
אם המרור הזה לא מספיק, פרעה גוזר גזרה נוראית נוספת, והפעם מי שצריכות להוציא אותה לפועל הן המיילדות העבריות שפרה ופועה: “בְּיַלֶּדְכֶן אֶת-הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל-הָאָבְנָיִם: אִם-בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם-בַּת הִוא וָחָיָה” (שמות א’ 16). שתי המיילדות, בעוז רב, מתנגדות ומחליטות לא לקיים את הציווי הנורא ובכך הופכות לדמויות מאד משמעותיות בעלילת סיפורנו. בזכות התקדים שהן יצרו בכך שסירבו למלך, השולט האכזר הכל יכול – נשים נוספות יאזרו אומץ לעשות מעשה, שיוביל לשינוי מהפכני במעמד בני-ישראל.
האומץ של בתיה בת פרעה
פרעה מבין שהוא לא יוכל לסמוך על המיילדות העבריות על מנת להגשים את תכניתו והוא מצווה: “כָּל-הַבֵּן הַיִּלּוֹד, הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ, וְכָל-הַבַּת, תְּחַיּוּן” (שמות א’ 22). בזכות תגובתן של שלוש נשים אמיצות לגזירה האכזרית של מלך מצרים, יזכה לחיות הנביא-מנהיג משה. יוכבד, אם משה, מצפינה את בנה 3 חודשים וכשהיא יכולה עוד, היא מטמינה את משה הקטן בתיבה ומשלחת אותו על היאור בליווי צמוד של אחותו מרים, ששומרת עליו לאורך כל הדרך עד שמגיע לידיי בת פרעה. בת-פרעה אוספת את משה מהיאור, מבינה שהוא ילד עברי ובכל את מחליטה לגדל אותו תחת חסותה ולהמרות את פי אביה. בכך היא מערערת על ההיררכיה הידועה מראש. במעשה שלה יש חמלה, הטלת ספק ואומץ למחות על הגזרה מתוקף צו אנושי שלא יכול לקיים את שנצטווה עליו. היכולת לראות את המציאות ולהבין שבאמצעות פעולה אישית יכול להתקיים צדק בעולם. בת-פרעה, מרים ויוכבד, שלושת הנשים האדירות הללו, אחראיות למהפך שיקרה לבני ישראל – מאסופת אנשים שנמצא תחת עבדות קשה במצרים לעם שבראשו מנהיג-נביא שמוביל אותו אל החרות. לא סתם בת פרעה “גוירה” ומכונה ‘בתיה בת-פרעה’ על ידי חז”ל. בספר ‘ילקוט שמעוני’ מתוארת בתיה בת-פרעה כאישה שלא טעמה טעם מוות ועלתה ישירות לגן-עדן.
3 נשים ממעמד חברתי נמוך, בשקט בשקט לא משתפות פעולה עם השעבוד. הן עשו את מה שעשו כי זה היה המעשה האנושי. זאת הייתה המחאה שלהן. הן הבינו שגם להן, הקטנות והמוחלשות, יש אפשרות לייצר מציאות אחרת. מהסיפור הזה אפשר לקבל הרבה השראה על החשיבות ביציאה לפעולה כנגד דברים שאנחנו מתנגדים ומתנגדות אליהם.
האישה שסירבה להיעמד
סיפורי הנשים בפרשה מתכתבים עם סיפור היסטורי חשוב – המאבק הלא-אלים של התנועה לזכויות האזרח בארה”ב בכל הנוגע לזכויות השחורים. גם בסיפור הזה יש אישה שהפכה לסמל מאבק השחורים והיוותה תפנית בשינוי ההיסטורי של מעמד האזרחים השחורים בארה”ב. לכבוד יום מרטין לותר קינג שיחול ב-15 בינואר, שווה להיזכר בו כהוכחה נוספת לכוחם של יחידים ליצור אדוות שמשנות מציאות.
ב-1 בדצמבר 1955, במונטגומרי שבארה”ב, החליטה רוזה פארקס לא לקום מהכיסא שלה. כבכל יום בדרך לעבודה, היא עלתה על אוטובוס מעורב של שחורים ולבנים. באותה תקופה של אפליה גלויה, שחורים ישבו בחלק האחורי של האוטובוס ולבנים ישבו בחלקו הקדמי. כחלק ממאבק מתמשך של התנועה לזכויות האזרח והאדם, רוזה פארקס החליטה שהיא לא מפנה את כיסאה לאדם לבן שדרש את מקומה. בעקבות זה היא נאסרה, נשפטה והורשעה בהפרת הסדר הציבורי. כתוצאה מכך, החרימו פעילי התנועה את האוטובוסים המקומיים למשך 381 ימים כתגובה למאסרה. עשרות אוטובוסים הושבתו, מה שהוביל לביטול חוק ההפרדה הגזעית באוטובוסים ב-13 בנובמבר 1956. האירוע הזה היה סמל למהפכה לשחרור השחורים והוביל למחאות נוספות למען זכויות האדם והאזרח ברחבי ארצות-הברית.
אמנם אין להשוות בין עבדות בני ישראל במצרים לעבדות ואפליית השחורים בארה”ב, לשעבוד שלנו בתוך עולם שלטוני מושחת ודורסני, שעמל בעיקר על המשך שלטונו ובטח שלא מפנה מספיק משאבים לאוכלוסיות מוחלשות. אבל בין כל אלה עוברת כחוט השני הזכות למחות מול ההגמוניה השלטת ולהביא לשינוי שמונע מתוך אמת, צדק ושוויון. כדי לשבור שרשרת לא צריך הרבה – צריך שחוליה אחת תינתק. מחאה מתחילה עם אנשים בודדים שמנכיחים במרחב הציבורי את הקול שלהם, הקול שלא מוכן לשתוק יותר ולא מוכן לקום לעוד בוקר בעולם שבו מנהיגים נחקרים הלוך ושוב כי סטו (לכאורה) מדרך הישר, שבו עוברות עוד ועוד הצעות חוק ששמות את המדינה לפני אזרחיה, שבו היהדות מעוותת לדת משיחית, גזענית ומיזוגנית, ובו אלפי בני אדם מגורשים לסכנת מוות ברואנדה ואוגנדה.
באופן מפתיע ומרגש, פרשת השבוע וגם הסיפור של רוזה פארקס מוכיחים שפעמים רבות דווקא קולן של המוחלשות ביותר – נשים שחורות, שפחות יהודיות – הוא שמשפיע בסופו של דבר, וממנו יוצאת המהפכה. הגשמת השאיפה לתיקון ולחברה צודקת יותר, מושחתת פחות, חברה שיש בה חמלה ורדיפת צדק ושלום, תלויה בכל אחת ואחד. שנת 2018 זה עתה התחילה, וזה הזמן לנהוג כמעשה שפרה ופועה, בת פרעה ורוזה פארקס, לחפש את המקום שבו אפשר לסרב לעמוד, לסרב לשתף פעולה עם עוול, ולהתחיל אדוות נוספות.
נופר יהוד-סימפסון היא ראשת הישיבה החילונית בינ”ה בחיפה.
