דקה דומייה לציפור –
פרשת שמיני
רן אורון
״וַיִּדֹּם אהרון״. רגעי הצפירה ביום השואה וביום הזיכרון מאחדים ומייחדים את הזהות הישראלית. הארץ שוקטת אז ברגעים של עצירה ושקט. דקות של דממה ודומייה.
פרשת שמיני נקראת על שם היום בו הגיע חנוכת המשכן לשיאה. לאחר שבוע של הכנות מדויקות ומפורטות מכניסים אהרון ובניו את השכינה למשכן. דווקא ברגע השיא מתרחשת טרגדיה גדולה. הכוהנים הצעירים נדב ואביהוא, שני בניו הנבחרים של אהרון הכהן, חוטאים בעבודה זרה ואי ציות לחוקי עבודת הקודש. הם נענשים על מעשיהם ונפטרים. מיד לאחר מותם מנחם משה את אחיו ״הוא אשר דיבר ה׳ לאמר בקרבי אקדש ועל פני כל העם אכבד.״
תגובתו של אהרון מתוארת במילים הסוגרות את הפסוק ״וַיִּדֹּם אהרון״.
מה פישרה של הדממה? מדוע נכתב וַיִּדֹּם ולא שתק? מה בין דממה לשתיקה?
״השתיקה״ כותבת אניטה שפירא ״היא אזור דמדומים בין הזיכרון והשכחה… הדומייה דוברת לא פחות מן הדיבור, אך צריך להתאמץ להאזין להווייתה החרישית״
השתיקה אנושית במהותה. היא שייכת לעולם הדיבור והרצון. עולם החיבור והקשר האנושיים. שתיקה היא כעין הפסקה, אתנחתא מתנועה קודמת. מנוחה. השתיקה שייכת לעולמו של השכל. לעומתה הדממה שייכת לעולם הקול. הקול שייך לעולמו של הלב. מקור הדממה הוא פנימי ובלתי מוסבר. היא דורשת הקשבה. סוד חיבורה אל האלוהי בפנימיותה.
ביאליק בשירו ״ים הדממה פולט סודות״ מסביר את כוחה של הדממה. היא לא רצונית, היא מחוברת בו זמנית לנו ולטבע הגדול מאיתנו. ים הדממה, כמו תינוק הפולט שלא מרצונו, פולט את סודותיו. על פי המשורר הסוד הנפלט מתוכנו מאיר עלינו ככוכב. הדממה מעניקה לנו מפלט. היא מחברת אותנו לעולמות אחרים.
הדממה היא החיבור של אדם לעצמו ולאלוהי. היא המפה להמשכה של הדרך. דממה אינה מבקשת תשובה, מאשימה או מקשיבה לרעשי הסביבה ולהם בתוכנו. היא מקור כוחו של עולם מקבל ומכיל. כפי שכותב ביאליק בהמשך השיר על הכוכב שהוא רואה; ״שא עינך – הנה שם הוא קורץ, רומז לך נחמה״. הצעד הראשון אל הנחמה מתחיל בדממה. השקט הפנימי וההקשבה בתוכה הם יסודות הווייתה של הבנייה מחדש.
העוצמה בתגובה הדוממת של אהרון נובעת מהשקט הפנימי והקבלה. הנפש האבלה מקבלת את גורלה מתוך אמונה מוחלטת. את המילה ״לְךָ״ בפסוק ״לְךָ דומיה תהילה״ (תהילים ס״ה) ניתן להבין ״לְךָ״ כאדם ו ״לְךָ״ כאלוהים. החיבור אפשרי רק בנפש שקטה ומכילה ומתוך קבלה מוחלטת. שכרה של הדממה האישית הוא ההתגלות האלוהית כמתואר בהמשך הפרשה. ״וידבר ה׳ אל אהרון לאמור״; שכרו של אהרון הוא מפגש ישיר וללא מתווכים עם האלוהים. בהקשר זה והבנת מילותיו של ביאליק, הדממה מאפשרת עם האלוהות מפגשים מגוונים ובלתי צפויים. מחד בזמן של עצב, אימה ואבל ומאידך רגעי השראה ויופי. מפתח המפגשים הללו היא האמונה.
העם חוגג את המשכן החדש. זהו רגע שיא של בניית מרכז חדש לעבודת קודש. זמן שיא של שימחה ואמונה. דווקא אז מזכירה לנו התורה כי הדבק העדין והחזק המאחד את העם הוא דומיית הזיכרון והכאב האישי. מול העם החוגג נאלמות המילים. הדממה האישית מהווה השראה ויסוד לדממה ושקט נפשי קולקטיבים. העם יתעצם אם יכיר בכוחה של הדממה האישית והמשותפת לרבים מחלקיו לאחד ולחבר. על העם לאמץ אותה אל ליבו. אל לו להתכנס בשתיקה כועסת ורועמת אלא להקשיב בדומיה לקולו פנימיותו.
ב 5 לאוקטובר 1973, יום לפני מלחמת יום הכיפורים וחמישים שנה לפני ה 7 באוקטובר, פרסם יהונתן גפן את שירו ״דקה דומייה״. שיר על זיכרונות, מחשבות, החמצות וחלומות.
השיר נפתח בהתבוננות עדינה בעולם ופרטיו;
״דקה דומייה לעלים, / שנשרו באמצע הסתיו / ודקה דומיה למילים, / שאמרנו כאילו לשווא. / דקה דומיה לפרחים, / שנבלו מבלי שנרגיש / ודקה דומייה לציפור, / שרצתה לחצות את הכביש.״
הוא מסתיים בתפילה, בקשה אישית;
״המון דקות דומייה / לכל מה שחלף וכואב / הקשיבו עכשיו לצפירה / שיש לי בתוך הלב. ״
שבת שלום
