פרשת שמיני נפתחת ממש ברגע השיא, הוא חנוכת המשכן המגיעה לאחר הכנות רבות וממושכות. כל הטקס מתואר לפרטי פרטים ולא במקרה. מטרתם של טקסים היא למסד תכנים וערכים, לייצר מסגרת של רגע, של מקום ושל משתתפים ולייצר באמצעותם הפרדה והבדלה בין הרגיל לבין המיוחד, בין הרגע שקדם לו לזה שאחריו, בי המקום לבין יושביו… מטרת הטקס בפרשת שמיני – להבדיל בין הקודש לבין החול, בין האדם לבין האל, ולאפשר לכל הצדדים השותפים בטקס להבין מה מקומם במבנה החברתי.
מאש חיה לאש זרה
הפרשה מתעכבת רבות על האווירה שבטקס זה, יש התכוננות, מסרים מועברים ממשה לאהרון ובניו ובשיאו של הטקס, אחרי הקפדה יתרה על כל השלבים, מתחולל רגע חד פעמי של התגלות אלוהית חגיגית ומהממת שלא מותירה מקום לספקות באשר לדיוק הטקס ולשביעות רצון כולם –
“וַתֵּצֵא אֵשׁ, מִלִּפְנֵי יְהוָה, וַתֹּאכַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ, אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הַחֲלָבִים; וַיַּרְא כָּל-הָעָם וַיָּרֹנּוּ, וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם”.
הרגע החגיגי הזה מתחלף ברגע פחות משמח בו בניו של אהרון, נדב ואביהו, בפרץ של ספונטניות והתרגשות מכניסים למשכן אש זרה ופועלים בניגוד ברור להוראות ולחוקים – “וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָה, אֵשׁ זָרָה–אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם”.
נדב ואביהו נשרפים מיידית באש, כקרבנות הבהמה שהוקרבו קודם. האש הזרה הופכת באופן מאד לא מטאפורי לאש אוכלת, המעבר מהמימד האלוהי והקדוש למימד הפיזי חד מדי, ובלתי מתקבל על הדעת.
נדב ואביהו חרגו מהחוקים ומהכללים הברורים. החובה שלהם בעניין “כללי הטקס” גדולה יותר, שכן על משרתי העם, אישי הציבור לנהוג באיפוק, באחריות ובשיקול דעת במעשיהם הפומביים. במקרא, אין מקום לשיקול דעת באשר לעונש – זהו רגע של מנהיגות וסימון קוים אדומים מאד ברורים, לצד דרישה מאד בסיסית לגבולות פנימיים וריסון אל מול חוקים חיצוניים המחייבים את הנושאים באחריות.
שינוי הטקס מסמל שינוי בערכים
למזלנו הרב, בעידן מודרני ודמוקרטי האש הזרה היא עניין מטאפורי בלבד. גם האש הפיזית ההורגת את בניו של אהרון, נותרת בשדה הדימויים. אולם הדיון כאן בא ללמדנו על איפוק וריסון, ולטעמי, של שני הצדדים הנוגעים בדבר.
הקודש והחול שנמצאים במרכז הפרשה, מזמינים אותנו לחשוב היטב איזה סוג של אחריות נדרשת ממשרתי הציבור וממנהיגים, והאם תפיסה דיכוטומית בלתי מתפשרת היא זו שתאפשר לנו להמשיך ולהתפתח כחברה דמוקרטית. התפיסה הטוענת לזכויות יתר ולפריבילגיות היא האש הזרה, היא האש שאסור לנו לרצות בה והיא האש אשר בסופו של דבר פוגעת בכולנו שלא כמו בפרשה, בה העונש ממוקד גם אם לא מידתי.
קשה שלא לחשוב על הוויכוח הקולני באשר למבנה ולתוכן של טקס הדלקת המשואות בשנת השבעים למדינה, ועל הכוונה באשר להכנסת שינויים בטקס זה. הרי שינוי הטקס הינו שינוי המטרות והמסרים ובהתאם גם הערכים. במלאת שבעים לישראל, כדאי לשקול לשמור על כללי הטקס וטוב יהיה אם אש לא תבוא בינינו.
מעיין ארזי-מלינרסקי היא מנהלת השיווק בבינ”ה התנועה ליהדות חברתית
