שוויון בנטל גרסת הבמא”י (בית מקדש ארץ ישראלי)
פרשת שקלים
מה הופך אדם להיות שותף במפעל הלאומי של חייו? האם עשיר שווה יותר מעני? ומה הקשר בין מחצית השקל לכפרה על חטא? ואולי השוויון בנטל הוא בעצם זכות גדולה? הצטרפו אלינו לדיון במודל עמוק ומרתק של השוויון בנטל.
בפרשת שקלים (אחת מארבע פרשיות-השבת שלפני ראש חודש אדר) מצווה כל אחד מבני ישראל מעל גיל 20 לתת מחצית השקל לטובת חיזוק יסודות המקדש (אדנים) קורבנות הציבור בבית המקדש וכפרה על חטא העגל.
“וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר: כִּי תִשָּׂא אֶת-רֹאשׁ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לִפְקֻדֵיהֶם, וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַיהוָה, בִּפְקֹד אֹתָם; וְלֹא-יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף, בִּפְקֹד אֹתָם. זֶה יִתְּנוּ, כָּל-הָעֹבֵר עַל-הַפְּקֻדִים–מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל, בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ: עֶשְׂרִים גֵּרָה, הַשֶּׁקֶל–מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל, תְּרוּמָה לַיהוָה. כֹּל, הָעֹבֵר עַל- הַפְּקֻדִים, מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה, וָמָעְלָה–יִתֵּן, תְּרוּמַת יְהוָה. הֶעָשִׁיר לֹא-יַרְבֶּה, וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט, מִמַּחֲצִית, הַשָּׁקֶל–לָתֵת אֶת-תְּרוּמַת יְהוָה, לְכַפֵּר עַל-נַפְשֹׁתֵיכֶם. (שמות, פרק ל’, פס’;-יא-ט”ו).
במבט ראשון, תודו שזה נראה די תמוה. בית המקדש מקבל באופן שוטף מיסים ותרומות מרצון ושלא מרצון (וספר שמות עמוס בהוראות בהקשר זה), מה פתאום הטרחה עכשיו של לגבות מחצית השקל מכל אחד פעם בשנה ולנהל מערכת שלמה של גביה, ולא שזה סכום מי יודע מה משמעותי, כי אם גם העשיר וגם העני יכולים לעמוד בו אז כנראה מדובר בסכום אפשרי.. אז על מה כל הרעש?
אני מניח שנוכל להסכים שהעובדה שסכום התרומה היה אחיד לכולם, כנראה שלא מדובר במצווה שהמניע העיקרי שלה הוא כלכלי. יש כאן כנראה משהו אחר. העובדה שהעניים והעשירים תורמים את אותו הסכום מייצרת תחושה של שותפות. הנה כולנו ביחד, ללא הבדלים מעמדיים, שותפים לבניה ולתחזוקה של בית המקדש. לכולנו “מניות” שוות ערך במפעל הלאומי החשוב. בנוסף לשותפות יש כאן גם חיבור למטרה הגדולה. הנה תרומתנו מאפשרת עשיה לאומית תרבותית מהמעלה הראשונה.
זאת ועוד, הסכום הנמוך יחסית עשוי לרמוז על כך שפחות משנה כמה אתה תורם, אלא יתכן שהכוונה שבלב היא החשובה. הנכונות שלך לתת מעצמך למטרה גדולה יותר. חווית הנתינה היא חוויה אנושית מרתקת משום שהיא משפיעה על הצד הנותן לא פחות מעל הצד המקבל.
ונתינה אינה חייבת להיות חומרית, כך רומזת לנו דווקא מצוות ‘מחצית השקל’. היא יכולה להיות כל סוג רגישות שלנו כבני אדם לנזקק, בין אם הנזקק הוא עני או מפעל לאומי רב הוד והדר.
אך התרומה מציעה גם כפרה עד חטא העגל הקדמון. עד כמה תשלום של מחצית השקל באמת מכפרת על החטא? יש לכל הפחות מקום לספק. ננסה להתייחס לסימבוליקה של העניין. במובן העמוק של המושג, כפרה על חטא היא בעצם היכולת (הרוחנית או התיאורטית) לבטל או לתקן אותו. תרומה או נתינה (קטנה או גדולה) עשויה לעורר בנו את תחושת הסיפוק, החיבור, הערבות ההדדית והתיקון. המרבה בנתינה – מרבה בתיקון. רוצה לומר, הנתינה והתרומה חשובה אפילו למי שמוצא את עצמו יום יום בצד המקבל.
ואם ננסה לחשוב על ימינו, סוגיית השוויון בנטל נמצאת במרכז השיח הציבורי בימים אלה בישראל. ונדמה שיותר מהדרישה שכל הציבור יישא באותו נטל בדיוק, דורש הציבור את השוויון בתחושת השותפות, האחריות והערבות ההדדית, את זהות הערכים והממלכתיות המתחייבת מהם. האוכלוסיות השונות החיות במדינת ישראל שונות מאד אחת מהשנייה. לצערנו, ההנהגות הפוליטיות (לדורותיהן) לא השכילו לנסות ולנסח סיפור לאומי משותף ועם עליית כוחן של הרשתות החברתיות, נדמה שרב המפריד על המאחד. וכך הפכו אורחות חיים לשסעים מדממים של ממש. אבל קיים מכנה משותף רחב, בסיסי ביותר, והוא שכולנו חולקים את החיים באותה מדינה. ולכל מדינה יש חוזה כתוב ובלתי כתוב עם אזרחיה, הנשען על שותפות גורל. מדינת ישראל זקוקה לאזרחים השותפים בנטל או בעצם בזכות לקיומה. כשכולם ייראו בזכות להיות שותפים לה, יימצאו הדרכים המתאימות לממש אותה.
שבת שלום.
