בשנת שבעים לספירה הנוצרית חרב הבית השני על רקע סכסוכים בין הכיתות השונות שהחלו כמחלוקות לגיטימיות על השקפות עולם והמשיכו בשנאת חינם נוראית שהובילה אל אותה “קטסטרופה היסטורית שהחריב טיטוס מלך רומי את ירושלים וגלה ישראל מארצו” [1]. לפני שבעים שנה נסגר המעגל ושבנו בהמונינו מערי הגולה אל ירושלים, דגניה, נתיבות ותל אביב.
פרשת תולדות מספרת את סיפור אבותינו יצחק ויעקב, ובמרכזה הסיפור הנפלא על לידתם והתבגרותם של התאומים יעקב ועשו. יעקב יזכה בהמשך לשם ישראל ובעקבותיו נזכה כולנו לכינוי העתיק – “בני ישראל”.
שושלת של מנהיגים עם דרישות וטענות לאל
פרשנויות רבות עלו במהלך הדורות לשם זה. לכבוד שנת ה-70 למדינה אני מבקש להתמקד באחת מהן – הפועל “ישר”, שפירושו נלחם – כלומר יעקב זוכה בשם לאחר שלחם באל ויכל לו. יעקב הוא מבשר שושלת ארוכה של מנהיגים שעמדו באומץ אל מול מה שהוצג כרצון האל ודרשו צדק ושלום על פניו: החל בכך אברהם, סבו של יעקב, שעמד על זכותם של אנשי סדום להינצל מענישה קולקטיבית, ימשיך בכך משה שיניע את האל הזועם מרצונותיו להטיח זעמו בעם קשה העורף, ישכללו זאת עד כדי אמנות חז”ל שיעמדו מול האל ויקבעו נסחים, הלכות ולוחות שנה במידת האדם תוך כדי שיטיחו כלפי מעלה: “לא בשמיים היא”.
את השושלת המכובדת הזאת ימשיכו אבותינו ואימותינו הציונים, הרצל ובן גוריון בראשם. אילו יצאו נגד רוב העם היהודי ונגד גמרא מפורשת במסכת כתובות, ויאמרו: לא עוד “שלושת השבועות” [2], לא מחכים לגאולה משמיים – נס לא קרה לנו וגם לא יקרה לנו, אנו בידיים שלנו נחצוב בסלע עד דם ויהי אור! [3]
בארץ ישראל קם העם היהודי
הרצל קרא למדינה “מדינת היהודים” ובצירוף זה השתמש גם בן גוריון בנאומיו, מגילת העצמאות נפתחת במשפט ההיסטורי “בארץ ישראל קם העם היהודי” כלומר ישראל הוא שם הארץ אך העם הוא יהודי. על פי כל אלה סביר היה שתקרא המדינה “מדינת יהודה”- היא מדינת הלאום של העם היהודי (כשם שאנגליה היא מדינת האנגלים, צרפת היא מדינת הצרפתים וכו’…) החלטה כזאת היתה אולי מבטלת את הצורך באחת הפעולות הפופולריות ביותר בתנועות הנוער הציוניות- “מה אתה יותר? ישראלי או יהודי?”.
אך בכל זאת, בהצבעה שנערכה ב-12.5.1948, שלושה ימים לפני הכרזת המדינה, הוחלט ברוב של 7 מול 3 שהשם שיינתן למדינה החדשה יהיה ישראל [4]. אין בידינו פרוטוקול מהאסיפה ההיא ולכן אין לנו דרך להיחשף לשיקולים השונים שהעלו המשתתפים. לכן לא נותר לי אלא לדמיין את בן גוריון דופק באגרופו על השולחן ואומר: המהפכה הציונית הגדולה שאנו עומדים להגשימה בעוד מספר ימים היא בראש וראשונה מהפיכה של אילו שהחליטו לקחת אחריות! אילו שהחליטו לקום נגד ההרגל להפקיד גורלנו בידי שמיים, זוהי מהפכתם של אילו שהחליטו להפקיע את הסמכות על חיינו מהרבנות ולהפקידה בידי הריבונות! או אם תרצו – אילו שהבינו שלא פחות משחשוב להקים כאן מדינת לאום יהודית חשוב להקים כאן דמוקרטיה חזקה שתבטיח שגם כאן נמשיך להיות עם חפשי בארצנו. ולכן עלינו להנציח בשם מדינתנו את השם ישראל – אנו ממשיכי דרכם של אלה שעמדו מול האל ויכלו לו.
האזרח נולד עם זכויות, המדינה דואגת לקיימן
סיפור קטן שעליו יש אסמכתא היסטורית אולי מוכיח שלא הרחקתי מרחק רב מידי בדמייני את נאומו של בן גוריון באותה אסיפה: כאשר מקבל בן גוריון את הטיוטא של מגילת העצמאות לידיו ובה הפסקה: “מדינת ישראל תעניק שיוויון זכויות מלא וגו'” הוא מוחק את המילה “תעניק” ומבקש להחליפה במילה “תקיים” – וכך מופיע בנסחה הסופי של המגילה – “מדינת ישראל תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין” [5]. תארו לעצמכם, בשעה כל כך קריטית תחת מתקפת דמים של צבאות ערב על המדינה שטרם הוקמה, מתעכב בן גוריון על העניין שביסודה של הדמוקרטיה: המדינה לא מעניקה זכויות, אלא האזרח נולד עם זכויות המגיעות לו – תפקידה של המדינה היא להבטיח שהזכויות האלה מתקיימות.
לכן הקולות הנשמעים לאחרונה הקוראים להחליש את המרכיב הדמוקרטי במדינה אל מול המרכיב היהודי בה, חותרים בעצם תחת עצמם – אין הבדל בין המרכיבים – מי שפוגע בדמוקרטיה הישראלית פוגע בעצם פעולתו ביסודות היהודים והציוניים העמוקים ביותר של המדינה.
הגיע הזמן להתגבר על היעקב שבנו
לסיום אני רוצה להציע מבט נוסף על הפרשה בראי האתגרים הניצבים היום מול החברה הישראלית-
על פי הפרשנות של האדמו”ר מאיזיבצא: יעקב הפריש עצמו מהספק והסתגר באוהל, עשו יצא אל שדה הספקות, אל העולם הגדול. גם יעקב וגם יצחק, כל כך יפחדו מהשונה מהם עד שגם לאחר מסעות ההגירה הרבים שלהם ידאגו לחזור אל השבט המקורי שלהם בארם לחפש להם נשים. ההסתגרות באוהל פנימה, הבריחה מספיקות, הדבקות באמת שלנו והרצון להישאר בין אלה שנראים כמונו וחושבים כמונו הם הירושה שלנו מאבותינו, כאן טמונה גם הסכנה שלנו שהובילה כבר לחורבן הבית השני ואם לא נשתנה תוביל גם לחורבנו של השלישי.
בימים אלה של מתח וקיטוב, כשכל שבט מסתגר בתוך עצמו, עלינו לזכור שככל שאנו סוגרים את עצמינו ומתרחקים מהאחר והשונה כך גובר הפחד שלנו ממנו. זהו מעגל קסמים שקשה לצאת ממנו – ככל שגובר הפחד אנו מסתגרים יותר וככל שאנו מסתגרים יותר גובר הפחד. לכן זה הזמן להתגבר קצת על היעקב שבנו, לצאת מהאוהלים אל שדה הספקות, להישיר מבט אל האחר והשונה, לגלות שגם הוא אדם עם חלומות, אכזבות ואהבות, וכך אולי יגברו כאן החיבוקים והנשיקות על הסכינים והנאצות.
ניר ברוידא הוא סמנכ”ל בינ”ה.
*הדברים נכתבו במסגרת פרוייקט “חודש הציונות” בהובלת המחלקה לפעילות בתפוצות של ההסתדרות הציונית העולמית
[1] שמואל יוסף עגנון, מתוך נאום קבלת פרס נובל לספרות (10 בדצמבר, 1966)
[2] בבלי, מסכת כתובות, דף ק”י עמוד ב’
[3] על פי: “נֵס לֹא קָרָה לָנוּ -פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ.-בַּסֶּלַע חָצַבְנוּ עַד דָּם -וַיְּהִי אוֹר!” מילים: אהרון זאב, לחן: מרדכי זעירא.
[4] על פי עדותו של כתב “Palestine Post” משה בריליאנט, שסיקר את הדיונים של ההנהלה הלאומית בימים שקדמו להכרזת העצמאות.
[5] ישראל הממשלה הזמנית, עיתון רשמי: מס’ 1 תל-אביב, ה’ באייר תש”ח 14.5.1948, עמ’ 1 – הכרזה על הקמת מדינת ישראל
