פרשת “תורה במדבר”
רגע לפני שבועות, לפני חג הביכורים ומתן תורה, אנחנו נכנסים אל ספר במדבר. השבת, אנחנו ממשיכים את המסע של בני ישראל במדבר, המסע אל הארץ המובטחת. מסע שראשיתו בהבטחה גדולה ובמהלכו יהיו קונפליקטים רבים ומשוכות לא פשוטות שהעם יצטרך לחצות.
“וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי, בְּאֹהֶל מוֹעֵד” – אלוהים פונה אל משה ומדבר איתו במדבר סיני. ועם התיאור הזה אנחנו מיד נזרקים אל המדבר.
אני מדמיינת את משה עומד בתחתית אחד ההרים, כל הטבע המדברי נישא מעליו. הכל צחיח מסביב. יבש. קשה למצוא מים, קשה למצוא אוכל. בני ישראל תלויים לגמרי בחסדיו של אלוהים בתוך הישימון הזה.
ודווקא שם בוחר הסיפור היהודי להעניק לעם את התורה.
אני מודה שאני לא אוהבת את המדבר, השקט שבו חזק מידי עבורי, אני אוהבת את ההמולה של העיר או לפחות את המולת הטבע שמתחבאת בין העצים הצפופים שבחורש הארצישראלי. השקט של המדבר מאיים עלי. יש בו איזה ריק, איזה כלום שמשתרר מסביב. אף פעם לא אהבתי את המדבר, עד שיום אחד נולד לי בן שהמדבר הוא הבית השני שלו.
כבר בגיל ארבע זה היה המקום החביב עליו בעולם, כל הזמן הוא ביקש לנסוע למדבר וכשהגענו, הוא לא היה צריך שום הסברים. רק ללכת ברגליו היחפות על האדמה הצחיחה. כשביקשו ממנו בגן לברך את מדינת ישראל לכבוד יום העצמאות. הוא ברך אותה “שיהיו לה הרים גבוהים ושקטים כמו במדבר”. את כל העולם כולו הוא מוצא בין האבנים הצהבהבות. וככה, הוא גילה גם לי כמה עושר יש בשקט הפלאי של המדבר.
התורה ניתנה לנו דווקא שם.
בין האבנים הצהובות. בשקט שמסביב. במקום שאין בו אנשים רבים. במקום שכל כך קשה לחיות בו. דווקא שם.
כשהמדרש מנסה להסביר מדוע נבחר דווקא המדבר למשימה הוא מתאר – “למה “במדבר סיני”? מכאן שנו חכמים: בג’ דברים ניתנה התורה: באש ובמים ובמדבר… ולמה ניתנה בג’ דברים הללו? אלא מה אלו חינם לכל באי העולם, כך דברי תורה חינם הם שנאמר: “הוי כל צמא לכו למים” – בראשית רבא א, ז
הסיבה שהתורה ניתנה במדבר על פי המדרש היא כדי לומר שהתורה הינה חינם לכל באי עולם. המדרש מתייחס לכך שהתורה לא שייכת לאף אחד. היא לא שייכת למגזר מסוים או למגדר מסוים ואפילו לא לעם מסוים. היא ניתנה במדבר דווקא כדי לומר שהיא שייכת לכולם באופן שווה. בלי הבדל דת גזע או מין.
בחברה הישראלית יש פעמים רבות את ההרגשה שהתורה שייכת למגזר מסוים, או אולי לגברים של המגזר. רק הם רשאים לתווך אותה לכולנו. ואנחנו צריכים לשבת ולחכות לפסקי ההלכה.
ל סתם פרשת במדבר נקראת תמיד בסמיכות לשבועות, לחג מתן תורה. ואולי אלה בדיוק המילים שאנחנו צריכים לזכור כעת. התורה לא שייכת לאף אחד, היא שייכת לכולנו. ולכולנו, לכל באי עולם, יש רשות לדרוש בה, לפרש אותה ולספר את סיפורה. היהדות שייכת לכולנו. ויש לנו את הרשות לדרוש בה ללא מתווכים וללא פרשנים. אלא פשוט ככה, כמו שאנחנו.
“ככה כמו שאני הולך אני רוצה לקבל פני שבת” – אמיר גלבוע.
