שתי הפרשות שלפנינו: פרשת תזריע ופרשת מצורע, שבמרבית השנים מאוחדות לכדי קריאה אחת, אינה מספרת לקוראיה סיפור במובן הקלאסי של המילה, בדומה לרובו של חומש ויקרא. תחת זאת, היא מהווה מעין מערכת הוראות להתנהלות תקינה במצבים שונים של טומאה – “זאת תהיה תורת המצורע”: טומאת יולדת, טומאת מצורע, טומאת בית שכתליו נגועים, טומאת זב, טומאת זרע וטומאת נידה.
הדרמה של הטומאה והטהרה
על כל אחד מסוגי הטומאה, מפרטת הפרשה את משך הזמן בו נחשב האדם לטמא, את הדברים האסורים עליו למגע, את אופני בדיקת מצבו ואת ההליך שעליו לבצע אל מול הכהן באהל מועד בכדי להיטהר: “וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ, לְבֵן אוֹ לְבַת, תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן-שְׁנָתוֹ לְעֹלָה, וּבֶן-יוֹנָה אוֹ-תֹר לְחַטָּאת–אֶל-פֶּתַח אֹהֶל-מוֹעֵד, אֶל-הַכֹּהֵן. וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי יְהוָה, וְכִפֶּר עָלֶיהָ, וְטָהֲרָה, מִמְּקֹר דָּמֶיהָ: זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת, לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה”.
אולם מבט נוסף מעלה כי למרות עיצובה השונה, הפרשה ללא ספק פורשת בפנינו סיפור הטומן בחובו את כלל הדומיננטות הדרושות. יש בה דמויות – הטמאים והכהן הטהור והמטהר; זמן – משכי זמן הטומאה וציוני זמני הבדיקה והשיבה לחיק החברה; מרחב- אהל מועד, אליו מגיעים הטמאים בכדי להיטהר, המחנה ממנו מורחקים הטמאים והבית המכיל טומאה; ועלילה, אשר ברובד הגלוי מפרטת את התנהלות הדמויות המסוימות וברובד הסמוי מספרת על אודות החברה בה דינים אלה מצופים להתקיים. ובכל דומיננטה ישנה חלוקה ברורה בין הטוב והרע, הטהור המסמל את התקין והסדור והטמא המאיים על הסדר הרצוי ומכאן שיש להרחיקו: “כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא טָמֵא הוּא בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבו”.
את מי אנחנו כחברה מדירים, ולמה?
הגמרא במסכת ברכות נ”ד, ע”ב מפרטת את הדמויות שעליהן יש להשגיח בפני סכנות ומזיקים: “אמר רב יהודה: שלושה צריכין שימור, ואלו הן: חולה, חתן וכלה, ובברייתא שנו: חולה, חיה (יולדת), חתן, וכלה”. המשותף לכל הדמויות הנמנות, הוא הימצאותן במרחב ספי, במסגרתו הן כבר אינן דבר אחד, אך עדיין אינן דבר אחר. מרחב זה טומן בחובו ממד של סכנה ועל כן, יש לנקוט בנמצאים בו במשנה זהירות שכן הן פגיעות ומסוכנות כאחד. אף על פי כן, סכנה זו אינה קוראת לנטישה של אותן דמויות אלא להיפך, להשגחה מוקפדת עליהן. העובדה כי האדם נמצא במעין לימבו של “בין לבין”, במסגרתו הוא מובדל מחייו הישנים אך עדיין לא סיגל לעצמו חיים חדשים, מייצרת בידול מסוכן המזוהה לכשעצמו עם זוהמה ואי סדר, קל וחומר כשהאדם עצמו מאופיין על ידי טומאתו. השאלה המתבקשת היא, מדוע דווקא אלה הנמצאים במצבים הפגיעים ביותר והזקוקים ביותר למגע חם, הם הראשונים שאנחנו בוחרים להרחיק מעלינו? ממה לעזאזל אנחנו מפחדים כל כך?
גילוי נאות, בזמן כתיבתי את הפרשנות הזו, ניסיתי בלא הצלחה לחשוב על דוגמא אחת מובהקת לאותם “טמאים” של ימינו, אותן דמויות שמסיבות שונות מובדלות מהחברה ובשל הבדלה זו מורחקות לא רק ממדורת השבט, אלא מהמחנה כולו. הכישלון למצוא דוגמא יחידה לא נבע מכך שלא מצאתי, אלא משום שמצאתי רבות. רבות מדי. ניכר שבקלות בלתי נסבלת אנחנו מגדירים אחרים כטמאים ומרחיקים אותם מעלינו. הרחקתם של אלה מלווה לעתים ברחמים, לעתים בבוז ולעתים באימה, אך תמיד מתקיימת. לא פעם היא אף מלווה בטענות מצד החברה המרחיקה, כי במידה כזו או אחרת, הטמאים הם האשמים במצבם ואם רק יבצעו הליכים מסוימים, יוכלו להיטהר. במילים אחרות, המצב אינו בלתי הפיך, החברה המתוקנת והטהורה מוכנה לקבל את כולם לחיקה לכשיטהרו. אם אותם טמאים רק ירצו ויעבדו קשה מספיק, יוכלו להשתחרר מכבלי טומאתם. הבעיה, לדידה, היא שהם לא מספיק רוצים, לא מספיק מתאמצים, הם בוחרים באפשרות הקלה ומשום כך, אין להם כל זכות לבוא בטענות. החברה, כמחווה של רצון טוב, תסכים כמובן להושיט את ידה לכיוונם ולעזור, אולם רק במועדים ובאופנים שהדבר מתאים לה ואם אפשר, מבלי להתלכלך יותר מדי. אין ספק כי כל קשר בין חברה שכזו לטוהר ותיקון מקרי בהחלט.
כפסע לפני ציון יום העצמאות ה-70 למדינה, מוטלת עלינו החובה לשאול את עצמנו את מי אנחנו בוחרים לטהר ואת מי אנחנו בוחרים להגדיר כטמאים ולהרחיק מעלינו. מיהם אותם אנשים שאופן התייחסותנו אליהם מגדיר אותם כמחוסרי הגדרה, כעמומים, כנתונים תמידית במצב ספי של “לא כאן ולא שם”. ולצד זה גם לעשות בדק בית כן ואמיתי: האם אנחנו מעוניינים בכלל לאפשר להם להיטהר ולשוב לחיק החברה, או שמא נוח לנו להשאירם מחוץ למחנה ולהיזכר בהם בזמנים מסוימים בלבד? ואם אפשר, כשהמצלמה בסטנד ביי.
לירון בירן-ניסנהולץ היא רכזת תחום תרבות יהודית ישראלית במחלקת החינוך בבינ”ה
