פרשת “תצוה”
השבוע היה שבוע מורכב וקשה במדינת ישראל. כאב, מוות ואלימות ניבטו אלינו כמעט כל יום מעמודי החדשות. לפעמים אפשר לעמוד נוכח המציאות בתחושת חוסר אונים. בתחושה שיש כל כך הרבה מה לתקן בעולם וכיצד בכלל נצליח לעמוד בכל המשימות החברתיות שעומדות מולנו.
ברגעים קשים לפעמים אני בורחת לתוך הספרים. לתוך סיפורים שהיו פעם, לתוך דמויות ועלילות שמתרחשות רחוק ממני. אבל יכולות ללמד אותי משהו על החיים שלי היום.
זה בדיוק מה שקרה לי כשהתיישבתי לקרוא את פרשת השבוע של השבת הקרובה. הסיפור של הפרשה שלנו הוא לכאורה מאד משעמם. ובעצם, אין בה סיפור כלל, רק הוראות ודיקדוקים על האופן בו צריכים להיראות בגדי הכהן הגדול. אבל רגע אחרי שסיימתי לקרוא את הפרשה ולהתאכזב מכך שלא מצאתי בתוכה נחמה חזרתי אל הפסוק הראשון. ופתאום גיליתי אותו באור שונה.
“וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית–לַמָּאוֹר: לְהַעֲלֹת נֵר, תָּמִיד”
בפסוק הראשון נדרש משה לצוות את בני ישראל להדליק נר שיהיה נר תמיד. ואחר כך מסבירים בצורה מדוייקת יותר שהנר הזה ישאר דלוק גם בלילה. כששאר הנרות כבים – “בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל-הָעֵדֻת, יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד-בֹּקֶר–לִפְנֵי יְהוָה: חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם, מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל”. והנר הזה ישאר דלוק תמיד. לחוקת עולם. לדורי דורות. נר שלא כבה אף פעם.
הנר הזה, האור שלא כבה לעולם. גם כשהכל מסביב חשוך. הוא ציווי שקיבלנו ממשה עוד בימי המקרא. ואני רוצה להתבונן על הציווי הזה היום במובן מטאפורי.
הרבה אורות כבים בתקופות חשוכות. בלילות בלי ירח. אבל יש אור אחד, מספר לנו המקרא. אור אחד שתמיד ימשיך איתנו. שלא יכבה גם בזמנים קשים. שתמיד יכול להאיר לנו את הדרך.
במסכת מגילה מצטט רבי יוסי את אחת הקללות שמשה הזהיר מהן את העם ומצטט את המילים – “והיית ממשש בצהרים כאשר ימשש העיוור באפילה”. בפשט הפסוק, אומרת הקללה שאפילו בצהרים, כשאמור להיות אור, יהיה לנו חושך.
אבל רבי יוסי מתאר סיפור שגורם להבין את הפסוק אחרת. בלילה חשוך הוא יצא מבית המדרש ופגש איש עיוור. ולאיש העיוור הזה היתה בידו אבוקה של אור. כלומר, הוא החזיק בידיו פנס. רבי יוסי עוצר ושואל אותו בשביל מה הוא מחזיק את האבוקה. הרי אם הוא איש עיוור לילה ויום נראים אותו הדבר מבחינתו. העולם שלו תמיד חשוך.
ואז האיש העיוור מסביר לו את ההבדל ואומר – “כָּל זְמַן שֶׁאֲבוּקָה בְּיָדַי, בְּנֵי אָדָם רוֹאִים אוֹתִי ומצילין אוֹתִי”. האבוקה היא לא כדי להאיר לי את הדרך, מספר האיש העיוור והחכם לרבי יוסי, אלא כדי שבני אדם יראו אותו ויצילו אותי.
הקללה, לפי האיש העיוור אינה לא לראות בעצמנו. אלא דווקא שלא נראה זה את זה. זוהי הקללה החברתית.
אני לוקחת את מילותיו של האיש העיוור ושל רבי יוסי וחוזרת איתן אל נר התמיד.
נר התמיד, אולי נמצא כאן, לא רק כדי להאיר לנו את הדרך, אלא כדי להזכיר לנו תמיד, להאיר זה את זה ולהביט זה על זה. הוא מזכיר לנו שחברה שלא רואים בה את הפרט ואת צרכיו היא חברה מקולקלת. ושאנחנו צריכים להתאמץ כדי להאיר את האור של כל אחד ואחת.
ואני חושבת שיש בנר התמיד גם נחמה.
הנר הזה ראה לאורך הדורות תקופות קשות, הוא ראה חורבן וראה גאולה. אבל בכל זאת, הוא נשאר. פעם אולי הוא היה במשכן, אחר כך הוא עבר לבית כנסת. וגם לימי זיכרון ולאור נרות שבת. ובכל תקופה הוא קיבל גוון קצת אחר, אבל נר התמיד, עדיין כאן.
אברהם יהושוע השל, שהעז ויצא לדרכים מאתגרות במסגרת השליחות הציבורית שלו כותב –
“כל הדרכים בחזקת סכנה. אין לך דרך שאין בה כמנות או עקמימיות. יש אומר: ”מה לי ולצרה הזאת? אשמור רגלי ולא אחטא, ואת נפשי הצלתי.“ ברם חכמינו דרשו: ’ושם דרך אראנו בישע אלהים‘ (תהלים נ‘:כ“ג) – ”אילו שמדליקין נרות לרבים”
בכל דרך יש סכנה, מספר לנו השל, כל דרך יכולה להיות מסוכנת. אבל אין זה אומר שאנחנו צריכים להישאר במקום אחד ולא להתקדם. להפך, דווקא בדרך נמצא את נר התמיד. דווקא שם אפשר להאיר את העולם כולו.
את נר התמיד מדליקים בני ישראל לראשונה בדרך, במדבר, בחושך, בתקופה שהיא לא בהכרח קלה. אבל דווקא שם יש לנר התמיד מקום. הוא כאן כדי להאיר לנו את הדרך. הוא כאן כדי להזכיר שהיציבות עוד תחזור.
