פרשת “תרומה”
פרשת תרומה נפתחת בבקשה של אלוהים, אל משה, לאסוף תרומה, לפי נדיבות הלב והיכולת של כל בני ישראל, של חומרי גלם לבניית המשכן, ולאחר מכן נפרשת תכנית אדריכלית כמעט, שמסבירה כיצד יש לבנות את הבית המיוחד של אלוהים ושל העם. בפרשה מתוארים החומרים שאיתם נבנה הבית הזה, אלה שיש להם עמידות מול איתני הטבע ושחיקת הזמן, אופן הקשירה, נשיאה, וחוזק המבנה, אלוהים הופך להיות מהנדס בניין ומעצב פנים. ויחד איתם, העיצוב הייחודי. “וְעָשׂ֥וּ אֲר֖וֹן עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים אַמָּתַ֨יִם וָחֵ֜צִי אׇרְכּ֗וֹ וְאַמָּ֤ה וָחֵ֙צִי֙ רׇחְבּ֔וֹ וְאַמָּ֥ה וָחֵ֖צִי קֹמָתֽוֹ׃ וְצִפִּיתָ֤ אֹתוֹ֙ זָהָ֣ב טָה֔וֹר מִבַּ֥יִת וּמִח֖וּץ תְּצַפֶּ֑נּוּ וְעָשִׂ֧יתָ עָלָ֛יו זֵ֥ר זָהָ֖ב סָבִֽיב׃ וְיָצַ֣קְתָּ לּ֗וֹ אַרְבַּע֙ טַבְּעֹ֣ת זָהָ֔ב וְנָ֣תַתָּ֔ה עַ֖ל אַרְבַּ֣ע פַּעֲמֹתָ֑יו וּשְׁתֵּ֣י טַבָּעֹ֗ת עַל־צַלְעוֹ֙ הָֽאֶחָ֔ת וּשְׁתֵּי֙ טַבָּעֹ֔ת עַל־צַלְע֖וֹ הַשֵּׁנִֽית׃ וְעָשִׂ֥יתָ בַדֵּ֖י עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים וְצִפִּיתָ֥ אֹתָ֖ם זָהָֽב׃ וְהֵֽבֵאתָ֤ אֶת־הַבַּדִּים֙ בַּטַּבָּעֹ֔ת עַ֖ל צַלְעֹ֣ת הָאָרֹ֑ן לָשֵׂ֥את אֶת־הָאָרֹ֖ן בָּהֶֽם׃” (שמות כ”ה, י-י”ד)
במובן מסוים, אלוהים מנסה לוודא שלאורך המסע הצפוי של הפיכת עם ישראל לעם, ועד להתיישבותו במקום קבע, יהיה לו את המקום הקבוע הזה להתכנס סביבו, להתגאות בו, להגיד שהוא שלו, ולראות בו את דמותו כעם. ויחד עם זאת, כל פריט ופריט במשכן, מוכן למסע. ברור שזהו לא המבנה הקבוע והסופי. זהו מבנה שאנחנו צומחים איתו והוא ילך איתנו בדרך הזו, יצטרף למסע של העם.
אני מדמיינת את השיחה על הבית הזה, ועם עם ישראל, כמעין שיחה בין בני משפחה מורחבת, שמנסה לדמיין איך ייראה הסלון של הבית המשותף שלהם. מה חשוב שיהיה שם? מה אפשר לחכות לפני שמכניסים אותו? כל אחד ואחת מאיתנו היו צריכים או יצטרכו לעבור בית/ דירה מתישהו בחיים שלנו. ובמובן מסוים, אנחנו נדרשות לשאלה הזו כל אימת שישנו שינוי משמעותי בחיים שלנו. מה צריך לשקף החלל שאליו נכניס אורחים וכמעט יספר את הסיפור המשפחתי שלנו. אילו חפצים ישנם על המדפים, אילו תמונות תלויות, הריהוט- עד כמה הוא כזה שעבר אלינו מא.נשים אחרים ואנחנו מוכנות להסתדר איתו ועד כמה חשוב לנו לקנות רהיטים איכותיים שיישארו איתנו לשנים שנים קדימה, עם כל מעבר דירה?
הפעם הראשונה שיצאתי לגור מחוץ לבית ההורים שלי, הייתה כשעברתי לגור בקומונה של שנת השירות שעשיתי לאחר התיכון. זו הייתה שנה מיוחדת כיוון שלא גרתי עם עוד ישראליות, אלא עם צעירות מארצות הברית ואנגליה שהגיעו לשנה בישראל משל עצמם לפני הקולג’. הן היו שותפות מתחלפות ואני הייתי היחידה שנותרה באותה דירה ואותו חדר לאורך כל השנה.
הגעתי כמה ימים לפניהן, והייתי צריכה להחליט מה אני מביאה איתי לדירה הזו. מלבד בגדים ומצעים, מה יהיו החפצים שאביא לשם? מה הסיפור שהם יספרו? במובן מסוים, הייתה זו הזדמנות להתחלה חדשה, לספר סיפור חדש ואחר על עצמי, לרושם ראשוני עם מישהי שמעולם לא פגשתי ואולי במובנים מסוימים לא הכירה את ישראל, בטח שלא את מצפה רמון ואם את המקום אז לא את התושבות והתושבים.
בהסתכלות לאחור, ממש ניסיתי להיזכר מה הבאתי איתי, והדבר היחיד שאני זוכרת הוא את שרשראות החרוזים שאמא שלי נהגה להכין לנו ואת אלבום תמונות הילדות שלי.
אלה היו העוגנים שלי, הדברים שהרגשתי שדרכם אפשר לספר את הסיפור. באופן מסוים, אלוהים נותן הנחיות לבניית הארון כדי להפוך אותו למשהו נגיש לנשיאה, שלעם ישראל לא יהיה תירוץ להשאיר אותו מאחור, מה שיאפשר להם לשאת אותו גם בגאווה וגם בקלות אל מול אתגרי הדרך והעמים האחרים. היה לו ברור שאם לא יהיה סמל כלשהו שאפשר בקלות להזדהות איתו, יהיה קשה לעם לאורך זמן להתחבר אליו וסביבו כעם.
“וְעָשִׂ֥יתָ שֻׁלְחָ֖ן עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים אַמָּתַ֤יִם אׇרְכּוֹ֙ וְאַמָּ֣ה רׇחְבּ֔וֹ וְאַמָּ֥ה וָחֵ֖צִי קֹמָתֽוֹ׃ וְצִפִּיתָ֥ אֹת֖וֹ זָהָ֣ב טָה֑וֹר וְעָשִׂ֥יתָ לּ֛וֹ זֵ֥ר זָהָ֖ב סָבִֽיב׃ וְעָשִׂ֨יתָ לּ֥וֹ מִסְגֶּ֛רֶת טֹ֖פַח סָבִ֑יב וְעָשִׂ֧יתָ זֵר־זָהָ֛ב לְמִסְגַּרְתּ֖וֹ סָבִֽיב׃ וְעָשִׂ֣יתָ לּ֔וֹ אַרְבַּ֖ע טַבְּעֹ֣ת זָהָ֑ב וְנָתַתָּ֙ אֶת־הַטַּבָּעֹ֔ת עַ֚ל אַרְבַּ֣ע הַפֵּאֹ֔ת אֲשֶׁ֖ר לְאַרְבַּ֥ע רַגְלָֽיו׃ לְעֻמַּת֙ הַמִּסְגֶּ֔רֶת תִּהְיֶ֖יןָ הַטַּבָּעֹ֑ת לְבָתִּ֣ים לְבַדִּ֔ים לָשֵׂ֖את אֶת־הַשֻּׁלְחָֽן׃” (שמות כ”ה כ”ג- כ”ז).
השבוע חגגנו את יום המשפחה את המשפחה שלי הקמתי במהלך מסע. כשיצאתי לשליחות עם בן הזוג שלי. היינו צריכים להחליט מה ממשיך איתנו לבית הבא, שהוא בוודאות גמורה זמני, ממש כמו המשכן. מה החפצים שחשוב לנו שיישארו איתנו במסע המשמעותי הזה מזוגיות לנישואים ובעתיד הנראה לעין משפחה. באופן אירוני, את הדברים הממש ממש ממש חשובים, השארנו בבית של אחד מזוגות ההורים, שלא יעלה על אנייה וייטבע בלב ים במכולה (לא שזה קורה, אבל אין לדעת), או ייעלם באחת המזוודות לבלי שוב. ואז הייתה רשימה של דברים שבאו איתנו בידיעה שלא יחזרו לארץ, ודברים שרכשנו שם ולא תכננו שיבואו איתנו. כמה פעמים יצא לכם בחיים לספר על רהיט איקאה ששרד יותר ממעבר דירה אחד? אז לי יש כזה אחד, שעבר מאנגליה, לישראל, לאורך שלוש דירות ונשאר בסופו של דבר בניו יורק. הוא לא היה חשוב כמו שהיה שימושי מאוד, ואולי סיפר סיפור על מי שאני ומי שהייתי, ועל המסע שעברתי.
הבית, מייצג את המשפחה. החפצים שצועדים איתנו במסע החיים מייצגים אותנו. והמשכן, באותה דרך, מייצג את המסע שעבר העם. ואת מה שחשוב להם.
כשבחרנו לחזור למושב שבו גדל, ידענו שיש דברים שנרצה בבית הבא שלנו, שיש בו מן הקבוע הרבה יותר מכל בית אחר שהיה לנו יחד עד כה. לא היו לנו מנורת שבע קנים עם כפתורים ופרחים, אבל כן הגיעה איתנו חנוכיה (מכוערת להפליא), אבל הראשונה שקנינו יחד לביתנו המשותף. החנוכיה שהייתה קלה לנשיאה, והיה קל לעשות איתה את החג המאוד תרבותי- מסורתי הזה, קצת כמו ארון קודש קל לנשיאה ומאוד שלנו. הגיעו איתנו פמוטים פשוטים שקניתי רגע לפני שחזרנו לארץ אחרי שמעולם לא הדלקתי נרות שבת בביתי אני, אבל הרגשתי שאני רוצה בבית הבא שלנו, גם אם לא אדליק באופן קבוע, אבל שתהיה לי האפשרות וההזדמנות. הגיעו איתנו רהיטים שאנחנו מרגישים שמייצגים את ה”אנחנו” הבוגר והמיושב שלנו, ולא רהיטים קלים שבקלות לב נוכל להיפרד מהם, והגיעו איתנו ספרים, ותמונות שהם ממש הייצוג של האנחנו המנטלי והאינטלקטואלי. הכפתורים והפרחים בחיינו ממש. מאחלת לנו שבבית המשפחה שלנו, תהיה יציבות וחוזק, אבל שלא נשכח לפאר ולעצב אותו בדמות הדברים שחשובים לנו. יום המשפחה שמח.
