“קמפיין גיוס ההמונים של משה”
פרשת ויקהל
ניר ברוידא
בחודשים האחרונים אנחנו עדים לבנייה ויצירה של מפעלים ופרויקטים רבים לסיוע למפונים, לחטופים, לתושבי הדרום והצפון וגם לרוח התנדבות עצומה של חיילי המילואים. פרויקטים רבים אשר מקורם בטוב.
אך לצד זאת אנו גם חווים מלחמות הקרדיט והאגו את הפעולה מתוך כוחנות אשר לא רואה את האחר.
פרשת השבוע שלנו מלמדת אותנו עד כמה הדרך והכוונה שבה אנו בונים דברים חשובה אף יותר מהתוצאה המיידית:
פרשת ויקהל בדרך כלל מתחברת לפרשת פקודי והשתיים נקראות באותה שבת, השנה ( בשל היותה שנה מעוברת ) אנו מפרידים את הקריאה בין שתי הפרשות.
הפרדה זאת מאפשרת לנו להביט על ההבדל המהותי בין שתי הפרשות: אמנם שתיהן עוסקות בבניית המשכן אך יש הבדל גדול בין בניה שבבסיסה “פקודי” לבין כזאת שבבסיסה “ויקהל”
פרשת פקודי פותחת בדגש על בעלי התפקידים המופקדים על ביצוע הפקודות המדויקות של בניית המשכן. ואילו, פרשת ויקהל שמה את הדגש על העשייה הקהילתית, והיא כולה דוגמא ומופת לגישה הקהילתית של בניית פרויקט.
הפתיחה של מעשה בניית המשכן מזכירה מאד את בניית עגל הזהב: שם אומר אהרון לעם שיתרמו את כל נזמי הזהב ומהם הוא יוצר את העגל
וכאן אומר משה: “כֹּ֚ל נְדִ֣יב לִבּ֔וֹ יְבִיאֶ֕הָ אֵ֖ת תְּרוּמַ֣ת יְהֹוָ֑ה זָהָ֥ב וָכֶ֖סֶף וּנְחֹֽשֶׁת׃” (שמות ל”ה פס’ ה’) וממשיך ומבקש גם בדים, עורות, שמן ואבנים טובות.
הפרשנות המקובלת לחטא העגל קושרת את המעשה בחוסר היכולת של העם לקבל אלוהות מופשטת מתוך הרגלם לעבודת אלילים. אך ההשוואה לבניית המשכן בפרשתנו, שופכת על חטא העגל אור נוסף: העם, כמו כל קבוצה אנושית, רוצה להיות שותף למעשה. במעמד קבלת לוחות הברית משה עולה אל ההר, הוא מרוחק , העם הוא שותף פאסיבי למתן תורה, הוא עומד בתחתית ההר וממתין שמשהו יקרה. לכן אולי מתעורר בו הרצון הטבעי להיות מעורב ולהשפיע על המעשה והוא פורק את הצורך הזה במעשה בניית העגל.
המשך הפרשה שלנו מראה עד כמה כאן המקרה הוא שונה:
לאחר “קמפיין גיוס ההמונים” של משה דרכו גייס את כל החומרים למלאכה מופיע הפסוק הבא:
“וְכׇל־חֲכַם־לֵ֖ב בָּכֶ֑ם יָבֹ֣אוּ וְיַעֲשׂ֔וּ אֵ֛ת כׇּל־אֲשֶׁ֥ר צִוָּ֖ה יְהֹוָֽה׃” (ל”ה פס’ ו)
בשונה מפרשת העגל, שם יש איסוף תרומות בלבד אבל את הפרויקט עצמו מבצע אהרון- כאן ניתנת האפשרות לכל אחד לתרום מחוכמת ליבו, מהכישרון המיוחד שניתן לו וכך מתחילה מלאכה קהילתית- מי על המשכן, ומי על האהל, מי על הקרשים ומי על האדנים, מי על הפרכת ומי על השלחן, מי על המנורה ומי על השמן.
כך מתאפשר גם למי שאינו בעל אמצעים לתרום את חלקו למעשה המשותף.
ואולי הפסוק המעניין ביותר בהנחיות העבודה הקהילתית של פרשת ויקהל הוא הפסוק הבא:
“כׇּל־אִ֣ישׁ וְאִשָּׁ֗ה אֲשֶׁ֨ר נָדַ֣ב לִבָּם֮ אֹתָם֒ לְהָבִיא֙ לְכׇל־הַמְּלָאכָ֔ה אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהֹוָ֛ה לַעֲשׂ֖וֹת בְּיַד־מֹשֶׁ֑ה הֵבִ֧יאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל נְדָבָ֖ה לַיהֹוָֽה׃” (שמות ל”ה פס’ כ”ט)
הפסוק הזה שם את הדגש על משמעותה של הכוונה. יש אנשים שאין ביכולתם לתת תרומה והם גם לא בעלי יכולת מתאימה למלאכות השונות הנדרשות.
אומרת לנו הפרשה: הם נותנים את הכוונה! עצם זה שנדב ליבם אותם, הנדיבות והכוונה שלהם הם הנדבה לה’. החומרים מהם נבנה המשכן הם לא רק חומרי הבניין , ולא רק הידיים הטובות אשר בונות מהחומרים הללו משכן אלא עצם הכוונה שבנדיבות הלב היא נדבה העומדת בפני עצמה.
המשכן בנוי מרצון טוב, מנדיבות , מקהילה אנושית היוצרת מפעל משותף.
יש מי שיכנה זאת “חוק הקארמה”- כאשר הכוונות שלנו טובות, נדיבות, והפעולות שלנו הן מתוך רצון אמיתי להיטיב הן יולידו משהו טוב. ולהיפך, כאשר הכוונות שלנו מזוהמות בתוקפנות, אגו ורצון להרע, לא יעזרו החומרים הטובים בעולם ולא הפועלים הטובים בעולם- המבנה שנבנה לא יצלח.
מי ייתן ונדע ליישם את רוח הנתינה, העבודה הקהילתית וכוונת הלב של פרשת ויקהל במשימות הבנייה והיצירה הרבות העומדות לפנינו כעת .
