קן תפילותיי
פרשת ויקהל
״התעמקתי בתהליך הבנייה של הקן.
העיט, כמו כל ציפור, בונה ומעצב את קירות הקן בגופו,
ברגליים, במקור, אבל בעיקר בחזה,
בדפיקות מהירות בחומר.
בונה את קינו בקיר ליבו.
היא, הנקבה, כל הזמן לצידו.
צפיתי בהם בערגה.״*
רגע לאחר אסון עגל הזהב, השבר בין העם לאלוהיו ולמנהיגיו גדול וכואב. לאדריכל האלוהי יש תוכנית שיקום, ראשית הוא מצווה ונותן להם את השבת ולאחר מכן מתכנן להם בית, את המשכן. מחד האל מעניק לעמו את זמן המנוחה השבועי, כמו זה הדרוש גם לו, ומאידך בונה לו ולהם מקום, בונה קן.
העם נלהב, תחושת האחדות המחודשת מרוממת. הוא מזרים תרומות ללא הפסקה עד שמתבקש ע״י משה לעצור. שניים נבחרים לבנות את המשכן, בצלאל בן אורי בן חור משבט יהודה, הגדול שבשבטים, ואהליאב בן סמך בן שבט דן, הקטן שבהם. ״ולא ניכר שוע בפני דל״ אומר האל, מלמד את העם כמה חשוב בעיניו עיקרון השוויון.
הגדרת התפקיד של הבנאים של המשכן, המוציאים לפועל של החזון האלוהי, דורשת שיהיו ״חכמי לב״. אמנות הבנייה של המשכן דורשת את כוחו של השכל וגם את עומקו של הלב. לתהליך היצירה והבנייה של הבית, המקביל בעיני האל ומשלים את בריאת העולם, נדרשים אנשים המשלבים את שניהם. רק אנשים המחברים את שניהם יצליחו לגלם בידיהם לחומר את מה שהיה קודם רוח.
המוח והלב הם שניים מתוך שלושת היסודות של האדם השלם. הכליות המייצגות את המוסר הן היסוד השלישי. יחד, ראשי התיבות של שלושת היסודות בונים את ה״מלך״ התלמודי, האדם השלם הפועל בהרמוניה בין השכל, הרגש והמצפון. אילו אבני היסוד עליהן יבנה עם ויבנו מוסדותיו. אילו אבני היסוד של כל משפחה וכל בן אנוש.
אז איך בונים משכן?
הפסל הצרפתי אוגוסט רודן יצר באחרית ימיו את ״הקתדרלה״, פסל של שתי ידיים הקרובות אך אינן נוגעות זו בזו. מבט מקרוב יגלה שהידיים זהות, ימניות או שמאליות, מכאן נובע ש ״הקתדרלה״, החלל האלוהי, נוצר ברגע בו נפגשים שני בני אנוש ויוצרים בניהם רווח. הידיים המפוסלות יוצרות ביניהן חלל המכבד ומוקיר אחת את רעותה. הן זקוקות זו לזו. במפגש האנושי הבסיסי נוצרת האלוהות.
הריכוז והקבלה הדרושים על מנת לשמור על המרחב הנוצר היא האמונה. האמונה, פנימית וחיצונית כאחד, היא בסיס האלוהות, היא קיימת בתוכו ונחלתו של כל אדם. הבחירה וההכרה בזכות לממשה ולהאמין, יכולה להפוך כל בן אנוש ל״מלך״.
המשורר הגרמני הגדול ריינר מריה רילקה היה במשך שנים עוזרו האישי של רודן. ״ אומנותו״, כותב רילקה ״לא נבנתה על יסוד רעיון גדול, אלא על הגשמה פעוטה של כוחו של המצפון. הידיים של רודן״, ממשיך המשורר, ״הן מאגר של חיים; הן עוברות דרך כל שלבי הקיום; מנפילה לתקומה, מייאוש לתקווה משקט לסערה, כל יד היא ביוגרפיה שלמה.״
משכנו של המרחב האלוהי אינו חלל אחד אלא אוסף של חללים ופרטים מורכבים וייחודיים. הידיים שאינן נוגעות ואשר זוכרות לרגע לשבות ממלאכת היומיום מעניקות לכל איש ואישה את זמן ה״שמיטה״ השבועי המאזן בין זמן לחלל ובין חומר לרוח.
בידיים של רודן מגלה המשורר לא רק תנועה, אלא גם קול וצליל – ״הן מדברות את שפת הגוף במלוא עוצמתה, אילו ידיים שאפשר להקשיב להן. הן יצרו את עולמן הקטן שלהן. הן יצאו אל מרחב שונה, שם הן מקיימות שיחות אילמות ביניהן, מתייעצות זו עם זו, מתפללות״.
המשכן נבנה, כליו הושלמו. תוכניתו של האדריכל האלוהי יושמה לפרטיה. הבית האלוהי נודד עם העם בכל אשר יפנה. מתפרק ונבנה מחדש לאורך הדורות ובכל עצירה במדבר. בארץ ישראל יהפוך הבית הזמני למקדש שייהרס פעם אחר פעם בשל מחלוקות פנימיות ומלחמות אחים.
אלפי שנים מאוחר יותר יתבונן האדריכל בעמו, ידיו חכמות הלב יביטו בעצב ותיקווה בבניו, מבקשות לבנות שוב את ביתם בליבם.
*(מתוך ״ואז שוב ראה ציפור בחלונו״ – רן אורון)
שבת שלום.
