פרשת “וישלח”
תופעת האלימות שמרימה ראש מעת לעת תחת מתחים ולחצי התקופה, הביאה גם אותי לחשוב שהדרך הנכונה לי כרגע היא להיזהר ואפילו להימנע. ממה? מעימותים מקריים, התנגשות כוחות…מא.נשים.
תחושת חוסר ביטחון שמעוררת חשדנות אצל אחד וזעם אצל אחר ובעיקר פחד מהבלתי צפוי. ביטויי האלימות הקשים לאחרונה מצאו פורקן בעיקר בכבישים, בהיעדר תרבות נהיגה ראויה ובפרט כשעומס התנועה הולך וגדל. ככל שאני מבלה שעות בכבישים כך אני מתוודעת יותר לעצבנות, חוסר סבלנות וחוסר רגישות של נהגי הרכבים המקיפים אותי והנה אני שוב דרוכה וחוששת. לא במקרה גואה האלימות דווקא בכבישים, יש בדרכים אלו מן תחושה סִיפִית (עמידה על הסף), אנחנו לא בנקודת המוצא ולא ביעד אלא בתהייה זמנית שמן הסתם כוללת בתוכה התרגשות, ציפייה, חששות ואי ודאות.
השבוע בדרכי לעבודה בפקקי הבוקר התנגנה ברדיו תפילתו של יעקב בקולו הערב של יונתן רזאל. בין צפירה לקללה שהסתננו לעברי שמעתי הדהוד לתחושות החרדה: “קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת” (בראשית לב, יא). פרשת השבוע “וישלח” נפתחת בתיאור המפגש הגורלי בין יעקב לאחיו לאחר נתק של מעל עשרים שנים. יעקב יוצא לארץ כנען, ובדרך הוא מנסה ליישר את ההדורים עם אחיו, עשו. הוא שולח שליחים לפייסו, אך הם שבים עם הבשורה הזו: “בָּאנוּ אֶל אָחִיךָ אֶל עֵשָׂו וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ” (בראשית לב, ז). יעקב מיד מניח שפני אחיו ואנשיו למלחמה.
הנחת מוצא לגיטימית עבור היוצא לדרך לא ברורה וידיעת העבר המורכב, אך יעקב בניגוד אלינו היוצאים בבוקר את ביתנו, לא יוצא למלחמה חזרה. הוא מלא פחדים כמונו אך המחווה שלו לא מגיבה לאלימות באלימות אלא הגנה ותקווה. אל תטעו בי שאני תמימה וגם לא יעקב, אנחנו בסך הכל מבקשי טוב לביתנו וראוי שנלמד מתוך סיפור הפרשה על האופן שבו כל אחד מאיתנו יכול להשפיע על המצב לטובה ולא להסלים אותו. יעקב בתגובה לבשורת שליחיו מחליט להתגונן בשלוש דרכים שונות: ראשית, הוא פועל אסטרטגית ומחלק את משפחתו ובני ביתו הרבים לשני מחנות. אם יותקף, חלילה מחנה אחד, ינצל המחנה השני.
לאחר מכן הוא פונה לאל בתפילה שיציל אותו מכוונותיו של עשו. מלא ענווה – ” קָטֹנְתִּי…” הוא מכיר תודה על הטוב והחסדים שזכה להם בעיקר לאור התלישות שחווה אי אז לפני עשרים שנה כשברח חסר כל מבית הוריו. “הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו, כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים “(בראשית לב, יב). הוא מבקש הצלה ולא כוח, שמירה על הבית ולא חיסול האחר, המאיים. יש בפנייה הזו כנות לבבית שמפגישה את החרדה העמוקה ביותר בשיח פנימי של אדם, הורה המבקש להגן על אהוביו. לבסוף, הוא מכין לאחיו מנחה משובחת הכוללת בקר וגמלים, ושולח אותה כאמור לעשו. הדרך כפי שמצאנו אינה קלה ודורשת תעצומות לב ונפש. יעקב שמתקדם בלילה לעבר אחיו נאלץ לעבור מבחן לא פשוט בהיתקלו בשליח המסתורי שנאבק בו עד עלות השחר. מאבקו העיקש של יעקב מוכיח את עצמו כיתרון כשהדמות המסתורית מתבררת כשליח האל ובמעמד המורכב הזה מקבל יעקב את שמו ישראל – “לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל.” (בראשית לב, כט).
המאבק שיעקב מפגין אינו פיזי אלא נפשי ומבטא בעיקר את החוסן הפנימי מתוך הרצון להגן ולא לפגוע. בעצם קבלת השם החדש היא בבחינת טקס מעבר, משמו הקודם המייצג את מעשיו העקובים מרמייה (מלשון עקומים ופגומים) לשמו החדש ישראל, מתוך שהוא יכול להתמודד בישירות וכנות עם בני אדם ואלהים. והרי “הָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר” (ישעיהו מ, ד).
מפגשו הגורלי של יעקב עם אחיו עשו קורה לאחר שניתן לו שמו החדש, והנה זה ישראל שעומד נכוחה מול אחיו. אין זה מאבק איתנים על אף התיאור הציורי של שני מחנות העומדים לכאורה לצאת למלחמה זה בזה. עם זאת, תגובתו המפתיעה והמרגשת של עשו לא מאחרת להגיע בראותו את אחיו ומשפחתו הענפה – “וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ” (בראשית לג, ד). פסוק אחד שמביע בכל מילה את הריגוש הנלהב של אהבת אחים, איחוד ושלום. עשו רץ לקראת יעקב, לא מגשש או צועד בריחוק. הוא מחבק אותו, נופל על צווארו, נושק לו ושניהם בוכים. כמה רבה האינטימיות ביניהם על אף החשש והעבר המורכב, ועדיין קיימת ההזדמנות למחילה, סבלנות ואהבה.
בתום נסיעה ארוכה ומייגעת כשדיווחי החדשות תיארו עוד מקרה אלימות בכבישים, נתקלתי בגרפיטי המופלא על חומת החניון – “רק אהבה מביאה אהבה”. ברוח הפרשה – בואו נהיה יותר ישראל ערבים זה לזה, מלאי אהבה.
