שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ – פרשת תולדות
אילה דקל
בשבוע שעבר השתתפתי בפאנל שהיה קשוח במיוחד. ישבנו בפאנל נציגים של מגזרים שונים רב דתי לצד נציג חילוני ורבנית אדוקה שישבה לצידי. ניסינו לדבר על הצביון היהודי של מדינת ישראל, על מה שיש היום ועל מה שכדאי שיהיה. מרגע לרגע הלכה השיחה והתלהטה. כל אחד משך לכיוון אחר, גם אני, כל אחד ניסה להוכיח שדווקא הדעה שלו נכונה.
רגע לפני סיום הפאנל ובתוך תחושת הקור והניכור שנשבה בין במשתתפים יצאה ממני כמעט זעקה – יש 101 חטופות וחטופים בעזה, אנחנו חייבים למצוא פתרונות ולמצוא את הדרך אחד אל השני כדי שנוכל להחזיר אותם סוף סוף.
השיחה הזו לא עזבה אותי כל השבוע, הלכתי לישון איתה בערב וקמתי בבוקר. איך יכול להיות שאנחנו גרים כולנו בחלקת הארץ הקטנה הזו ובכל זאת – המחשבות שלנו כל כך שונות וכל אחד קורא את המציאות אחרת לגמרי.
בפרשת תולדות רבקה מרגישה את חוסר האונים הזה בתוכה. הבטן שלה הולכת וצומחת והיא חשה שעמוק בתוכה מתנהל מאבק. “וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת יְהוָה”.
הפסוק מתאר שכבר בתוך הרחם מתחולל איזה קרב בין יעקב לעשיו שהיא לא מצליחה להבין ולכן היא ניגשת לדרוש את אלוהים. דרישת האלוהים של רבקה מיוחדת במינה וזו כמעט פעם יחידאית שאישה פונה ככה אל אלוהים באופן ישיר ומיידי וגם זוכה לתשובה. אלוהים עונה לרבקה ומסביר את ההרגשה המוזרה שלה – “וַיֹּאמֶר יְהוָה לָהּ שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר”.
יש לך בתוך הבטן תאומים, שני עמים שונים, עונה לה אלוהים. הם גדלים ברחם אחת אבל הם יאבקו זה בזה בעתיד. והנבואה הזו מתגשמת ברגע הלידה. – “וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת וְהִנֵּה תוֹמִם בְּבִטְנָהּ: וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו: וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב”.
לא פשוט להיות אחים. בטח שלא פשוט להיות תאומים. כאלה שגדלו באותו רחם ומשווים את עצמם זה לזה מרגע הלידה. יעקב ועשיו עורכים השוואות כל הזמן, זה יודע ציד וזה יושב אוהלים, זה בכור וזה לא. הם יריבו בהמשך הפרשה על הבכורה וגם על הברכה. ישקרו זה לזה, יערימו זה על זה ויתנצחו סביב השאלה מי יזכה לעמוד בראש המשפחה ומי יהיה מאחוריו. הם יתווכחו ללא הרף ולרגע אחד לא יצליחו להיות באמת אחים, לתמוך אחד בשני כמו שאמורים לעשות אחים במשפחה.
בספר אמנות האהבה מתאר אריך פרום את האתגר ואת הפוטנציאל הטמון באהבת אחים – “סוג האהבה היסודי ביותר, שעליו מבוססים כל טיפוסי האהבה, הוא אהבת האחים. בזאת מתכוון אני להרגשת האחריות, הדאגה, יחס הכבוד, דעת טיבו של כל אדם אחר, הרצון לקדם את חייו. באהבת אחים יש משום חווית הברית בין כל בני האדם, הסולידאריות האנושית, האחדות האנושית”.
אהבת אחים היא הארכיטיפ של אהבה לפי אריך פרום. דווקא משום שהיא מאתגרת בה טמון הפוטנציאל הגדול ביותר להתפתחות וצמיחה.
אני חושבת על המגזרים השונים במדינת ישראל היום כמו תאומים או שלישייה שיוצאים מאותו רחם ונאבקים על אותם משאבים. על האוכל, המים, הבטחון ואפילו על תשומת הלב של ההורים. כולנו משחקים במגרש הזה ומתחרים על זמן המסך ועל היכולת לצמוח ולגדול. כל צד מושך בתוך הבטן ובועט לכיוון אחר ובינתיים אנחנו לא מתקדמים לשום מקום, רק דורכים במקום או זה על גבי זה. כל מגזר טוען לבכורה. ובינתיים המשפחה המורחבת של כולנו מתפרקת.
המילים של אריך פרום דוחפות אותנו לנקודת מבט אחרת על האחאות הזו והחיבור בין המגזרים השונים. הוא שולח אותנו למשימת חיים שאינה פשוטה. למצוא באחר או האחרת נקודות שאפשר להתחבר אליהן. להעריך אותן ואפילו לאהוב.
מירב לשם גונן, אמא של רומי שנמצאת בשבי בעזה כותבת כי דווקא התקופה האחרונה גרמה לה להכיר את העם שלנו. דווקא התקופה הזו יצרה נקודות מפגש שהיו חדשות לה. אני צועדת בשביל הזה בעקבות אריך פרום ומירב לשם גונן ומקווה שנצליח לראות את הצדדים השונים בחברה שלנו ולפעול יחד, כולנו, בשותפות ובמאמץ, כדי להשיב את החטופים, לדאוג למפונים וללוחמים ולהחזיר את המדינה שלנו להיות מקום שאפשר לחיות בו.
“כולנו צריכים את כולנו,
במאבק הזה על ערכים ועל האחים והאחיות שלנו
והמאבק הזה הוא חשוב מאין כמוהו,
כי הוא המהות של מה שאנחנו רוצים להיות גם ביום שאחרי
בואו, עם ישראל היפה שלי,
בואו נראה להם מה זו אהבת אחים ואחיות
שבט אחים גם יחד וערבות הדדית.
אחינו כל בית ישראל…
שולחת לכולנו חיבוק מחמם ומחזק
ומעודדת את כולנו להשמיע את קולנו בכבוד
באהבה
ובעוצמה
כמו המנומרת היפה שלי, רומי שלי”
מירב שלם גונן
