היום חל היום הבינלאומי לשוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות. לא יום מוכר בלוח השנה העמוס שלנו אבל נראה שדווקא השנה ייתכן והוא יקבל לפחות מעט תשומת לב ציבורית. למי שלא נסע בכבישי ישראל בחצי השנה האחרונה או כבר הספיק לשכוח: השנה הצליחו ארגוני הנכים ותומכיהם להוביל מאבק ציבורי קשוח וצודק להשוואת קצבאות הנכות לשכר מינימום.
על אף שאני תומך במאבקם ובמאבקים דומים נוספים אשר יכולים לחזק את הערבות ההדדית בחברה שלנו, אני מרגיש שבנושא הזה יש לי מעט לתרום. לעומת זאת, החווייה שלי מהשנתיים האחרונות מזמנת לי שיתוף אחר שנוגע ליום החשוב שאנו מציינים היום.
מזה מספר שנים אני עומד בראש מכינת בינ”ה למנהיגות ע”ש אריה לובה אליאב. המכינה עובדת עם צעירים וצעירות בוגרי תיכון מרחבי החברה הישראלית לפיתוח מנהיגות בצה”ל ובחברה הישראלית בכלל. לפני שנה וחצי קיבלתי טלפון. השיחה התמציתית כללה הצעה לקבל למכינה שלנו בת”א צעיר בשם אוהד. אוהד הוא נער תל אביבי שסיים באותה עת את לימודי התיכון שלו ומחפש מכינה שתקלוט אותו. אה, כן. הוא גם עיוור.
התגובה הראשונית הייתה מבוכה. הרי ברור שאיננו מתנגדים לשילוב ושיוויון הזדמנויות לבעלי מוגבלות אבל בעיקר התקשנו להבין מה זה כולל והאם זה בכלל אפשרי. מה צריך לעשות כדי להנגיש את המתחם? ודירות המגורים? ואיך הוא ילמד איתנו? ומה עם הטיולים שאנחנו עושים ברחבי הארץ? ועוד ועוד שאלות… תשובות לחלקן היו ולחלקן לאו אבל החלטנו לקבוע ראיון עם אוהד.
בכנות גמורה אתוודה שהנכונות להכנס לתהליך עם אוהד נבעה מרצון לעשות מעשה חסד. הרי בישיבה החילונית של בינ”ה אנחנו מחנכים לדאגה לגר, לאלמנה, ליתום – אותם חלשים ומוחלשים של החברה שלנו. המקורות היהודים וההומניסטיים שלנו מלמדים אותנו “כי תראה ערם וכסיתו ומבשרך לא תתעלם”- אז הנה הזדמנות להגשים את הערכים להם אנחנו מחנכים.
במהלך שנותיי כראש מכינת בינ”ה ראיינתי עשרות צעירים וצעירות אבל את הראיון של אוהד אני זוכר בבירור. אני זוכר אותו כי כבר מראשית הדרך למדתי שיעור חשוב על אנשים עם מוגבלות. כבר במפגש הראשון הבנתי שהתיאור האחרון שאפשר לתאר את אוהד הוא “חלש”. העצמה, הנחישות והמוטיבציה של אותו צעיר עיוור הרשימו אותי, אבל גם הם לא הכינו אותי למה שזכיתי לחוות בשנה וחצי מאז.
זכיתי לראות את אוהד פוגש את בני ובנות הקבוצה שלו ויוצא איתם, כבר ביומם הראשון יחד, לטיול של שלושה ימים בהרי ירושלים. זכיתי לראות אותו מוביל סמינרים וסדרות תוכן, משתתף במסעות מכינתיים וסדרות ניווטים, לומד תלמוד, פילוסופיה, צדק חברתי ומתנדב בפעילות החברתית שהמכינה עושה בדרום ת”א. זכיתי לראות אותו מתמודד בגבורה עם הביורוקרטיה המורכבת של אדם הרוצה להתנדב לשירות צבאי, ובימים הקרובים הוא ילבש מדים, כמו כל בני המחזור שלו, ויתגייס גם הוא לשירות משמעותי בצה”ל.
החוויה הזאת הייתה מעצבת עבור כולנו. כמכינה הבנו שאתגר ההנגשה הוא לעיתים קשה אך השכר שלו הוא האפשרות לזכות בצעירים בעלי יכולות מדהימות ומוטיבציה שאפשר רק להתקנא בה. עבורנו אוהד הוא השראה להתמודדות עם קושי ואתגר. השראה שרלוונטית לכל אדם ואישה באשר הם. אוהד הוא גם חלוץ כי הוא סלל דרך לבאים אחריו. בזכותו התחברנו לפרויקט “שיבולים” אשר פועל לשילוב צעירים עם מוגבלויות בעולם המכינות הקדם צבאיות.
כשקיבלנו השנה פנייה ממאיה, צעירה מדהימה הסובלת משיתוק מוחין קל, כבר הבנו את העניין. זה לא שידענו בדיוק איך נעשה את זה או אילו אתגרים תכלול ההנגשה של המכינה שלנו הפעם, אבל הבנו שההשראה שכולנו נקבל ממאיה היא לא משנית בכלל ל”חסד” שאנחנו עושים עימה. השנה עוד בעיצומה אבל מי שראה את המחזור של מאיה מסיים איתה את הטיול פתיחה שלנו בעמק האלה, הטיול הראשון בטבע שמאיה עושה בחיים שלה, לא יכול להישאר אדיש ולשאול את עצמו איך הוא דוחף את עצמו קדימה בהתמודדות עם האתגר הבא שלו.
הצעירים והצעירות האלה, אצלנו ובמכינות ברחבי הארץ, הם השראה עבור כולנו והם מובילים אותנו בדרך הארוכה לשיוון זכויות לאנשים עם מוגבלות. אני שמח וגאה ללכת את הדרך הזאת איתם.
יובל לינדן, ראש מחלקת מכינות ושנת שירות בבינ”ה
