שלם ושבור הם שני צדדים של אותה מציאות
פרשת כי תישא
עינת לוי
בפרשת השבוע, פרשת כי תישא, מתרחש אחד האירועים הדרמטיים ביותר בהיסטוריה של העם היהודי. אחרי תהליך ארוך ומייגע של שחרור משנות עבדות ארוכות, יציאה ממצרים, חציית ים סוף ושלושה חודשי הליכה במדבר, מגיעים בני ישראל אל המעמד המכונן של הפיכתם לעם. זה הרגע בו יקבלו על עצמם כללים משותפים וסיפור מסגרת מאחד, ועובדת היותם אומה אחת תקבל משמעות אמיתית ועמוקה. משמעות הנובעת מאירועי העבר אבל יותר מכך- נגזרת מהעתיד המשותף.
ברגע השיא של המעמד הדרמטי, בו משה יורד אל העם עם התורה כתובה על הלוחות הוא רואה את העם סובב סביב העגל בשמחה ובמחולות. רואה, חמתו בוערת בו, הוא מטיח את הלוחות על הרצפה ושובר אותן. משה שובר את הלוחות הקדושים שנכתבו ביד אלוהים ואמורים לסמל את תחילת קיומו הממוסד של העם החדש הנקרא ישראל. עד כדי כך הוא כעס.
המעשה של משה נועז ביותר, ובמידה רבה תמוה מאוד. בעיקר בגלל מה שהתרחש לפניו. עוד לפני שירד משה מההר, נשמעו קולות החגיגה, אלוהים ראה מה עושים האנשים, שיתף את משה בכעסו וביקש לכלות את העם. משה, דווקא לימד זכות, והצליח לשכנע שאחרי שעברו דרך כה ארוכה עם כל כך הרבה הבטחות בצידה, לא זה הזמן לסגור את העסק. כמתוכנן, הוא לקח את הלוחות והתחיל לרדת מההר. ואז זה קרה- “וַיְהִ֗י כַּֽאֲשֶׁ֤ר קָרַב֙ אֶל-הַֽמַּֽחֲנֶ֔ה וַיַּ֥רְא אֶת-הָעֵ֖גֶל וּמְחֹלֹ֑ת וַיִּֽחַר-אַ֣ף מֹשֶׁ֗ה וַיַּשְׁלֵ֤ךְ מִיָּדָיו֙ אֶת-הַלֻּחֹ֔ת וַיְשַׁבֵּ֥ר אֹתָ֖ם תַּ֥חַת הָהָֽר:”.
מה השתנה אצל משה הוא הרי ידע שזה מה שיפגוש למטה? מדוע הוא שובר את הלוחות אם הוא בעצמו שכנע את אלוהים להרגע מכעסו? ואולי בכלל, הוא לא התכוון לשבור אותם כך, אלא נפלו מידיו מתוך התרגשות?
בין האפשרויות שמדרשי חז”ל מציעים לנו, היא המחשבה שמשה השליך את הלוחות בכוונה. מראה העם והעגל המוזהב לא הפתיעו אותו, כך שלא היתה זו השלכה ספונטנית ואמוציונלית. אלא, שבהבינו את הסיטואציה, הוא החליט לנהל אותה אחרת מהמתוכנן. ברגע השיא בו היה אמור להגיש לעם את עשרת הדיברות, הוא משליך את הלוחות, שובר אותן ומייצר טוויסט בעלילה, כרוצה להגיד- תהליך צמיחה לעולם לא יכול להיות חלק. צמיחה שלמה לא יכולה להיות רק מתוך התרוממות הרוח והחיבור אל הקודש. חלק ממהלך ההתפתחות קשור בהכרח לאלמנטים של משבר והתבוננות על השברים. במסכת מנחות אומר זאת ריש לקיש: “פעמים שביטולה של תורה זהו יסודה, דכתיב: (שמות ל”ד) אשר שברת – אמר לו הקב”ה למשה: יישר כחך ששברת.” בניית העגל והתפילה אליו היו מעשה חמור שדרש תגובה, אך הוא דרש תגובה חינוכית ולא מעשה שיביא סוף על קיומו של עם ישראל. ובמובן הזה, שבירת הלוחות היו הלימוד עצמו.
הרובד החינוכי במעשיו של משה ניכר מאוד בתיאור המאוחר שבספר דברים. כשמשה מסכם ומספר מחדש את כל תולדות בני ישראל עד כה, הוא מעניק לנו מעין רפלקציה על מעשיו שלו. שם הוא אומר: “וָאֵפֶן וָאֵרֵד מִן הָהָר וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וּשְׁנֵי לוּחֹת הַבְּרִית עַל שְׁתֵּי יָדָי: וָאֵרֶא וְהִנֵּה חֲטָאתֶם לַה’ אֱלֹהֵיכֶם עֲשִׂיתֶם לָכֶם עֵגֶל מַסֵּכָה סַרְתֶּם מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶתְכֶם: וָאֶתְפֹּשׂ בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת וָאַשְׁלִכֵם מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי וָאֲשַׁבְּרֵם לְעֵינֵיכֶם.” שלושה פעלים מתארים את שבירת הלוחות- ואתפוש, ואשלכם ואשברם. שלושה פעלים המעידים על מעשה מכוון, שיש לו נמענים: “לעיניכם”. זו התורה אותה אני מבקש ללמדכם כעת.
לתורה הזו שביקש משה ללמד יש שתי פנים, שתיהן נוכחות באותו המעשה. יחד עם הרצון להוכיח את עם ישראל על חטאם בעגל, הוא מבקש לעזור להם להסתכל קדימה. שבירת הלוחות היתה חלק אחד וראשון במעשה החינוכי. על גביהן נבנו והוגשו לוחות שניים, מורכבים יותר, אנושיים יותר. לוחות שיכלו להגיע רק אחרי השבר. בלעדי הלוחות השבורים לא היתה ללוחות השניים כל משמעות. יתרה מזאת, שברי הלוחות לא נזנחו כאפיזודה חולפת או כמוסר השכל רגעי, אלא שמשו את עם ישראל לאורך הדורות יחד עם הלוחות השניים, השלמים. תפקידם הוא דרמטי כמו רגע שיבורם. דווקא מתוך ה”אין”, הם מזכירים לנו בכל רגע ורגע, את ה”יש” הגדול. הם מזכירים לנו לאורך כל ההיסטוריה היהודית, שניצחון גדול לפעמים מגיע מתוך אוסף של שברים. שערכו של הטוב והשלם בא לו במידה לא מבוטלת מהעובדה שיש גם רע בעולם. שלם ושבור הם שני צדדים של אותה מציאות, ובמתח ביניהם עומד תפקידו החשוב של האדם בעולם.
רק ברגע שנתן משה לעם ישראל את השבר, הוא השלים את המשימה והעניק להם את הבניין כולו.
חייו של יחיד כמו גם חייה של אומה מורכבים משני היסודות הללו ומהרווח שביניהם. זהו לא הסבר או מתן הצדקה מכל סוג שהוא למציאות השבורה בה אנחנו נמצאים. זוהי הכרה במציאות האנושית המורכבת ואיתה ניסיון להחזיק חוט של תקווה לקראת עתיד שלם יותר.
שבת שלום.
