תולדות הברית ותולדות המרי
פרשת וישלח
במרכז פרשת וישלח ניצב שובם של יעקב ומשפחתו מחרן לארץ ישראל. כמו כן יעקב צפוי להתמודד בפרשה זו עם אחיו עשיו לאחר שגנב ממנו את הבכורה. לצד אירועים אלו פרשת וישלח מכילה את אחד מן הרגעים המסתוריים בתנך כולו.
מעין אפיזודה קצרה או סיפור בתוך סיפור. בהימלטו מ’לבן’ חמו היושב בחרן ולקראת המפגש עם אחיו האימתני ‘עשיו’ בארץ ישראל. יעקב ומשפחתו עוברים את מעבר יבוק המהווה את נקודת התפר בין שתי הארצות האלו. משפחתו עוברת, יעקב נותר לבדו וללא סימן מקדים או התרעה ‘ויאבק איש עמו’ נכנס יעקב למאבק עם איש. מיהו אותו איש, ומדוע הוא נאבק ביעקב, למה דווקא שם ולמה דווקא אז המקרא כדרכו מקמץ במילים.
אותו איש לא מצליח לגבור על יעקב ויעקב מסרב לשחררו אלא אם כן הוא יברך אותו. כאן מתגלה מקורו האלוהי של אותו איש. בלית ברירה האיש האלוהי לא רק מברך אותו אלא משנה את שמו: “וַיֹּ֗אמֶר לֹ֤א יַעֲקֹב֙ יֵאָמֵ֥ר עוֹד֙ שִׁמְךָ֔ כִּ֖י אִם־יִשְׂרָאֵ֑ל כִּֽי־שָׂרִ֧יתָ עִם־אֱלֹהִ֛ים וְעִם־אֲנָשִׁ֖ים וַתּוּכָֽל׃” מיעקב האוחז בעקב אחיו הבכור הופך יעקב לישראל זה שעומד בגבורה כנגד אנשים ואלים כאחד. יעקב שמבין כי האיש שלחם מולו הוא למעשה מגזע אלוהי. הוא שואל לשמו אך האיש מסרב לענות ונעלם. יעקב וקוראי המקרא נותרים עם השאלה אודות זהותו של אותו האיש.
ישנם כמה וכמה מפגשים עם דמויות אלוהיות לאורך התנ”ך זה כשלעצמו אינו אירוע חריג מאד. מפגשים אלו נפתחים פעמים רבות עם טעות בזיהוי כמו למשל בספר יהושע פרק ה’ פסוק י”ג לפני המאבק של יהושע וישראל בירחו. המלאך מתקן את יהושע החושד בו כחייל משורות האויב: “וַיֹּאמֶר לוֹ, הֲלָנוּ אַתָּה אִם-לְצָרֵינוּ. יד וַיֹּאמֶר לֹא, כִּי אֲנִי שַׂר-צְבָא-יְהוָה–עַתָּה בָאתִי;” המלאך מתקנו – הוא שר בצבאו של האל.
אך אף אחד מבין הסיפורים הללו אינו סיפור על מאבק בין ‘דמות אלוהית’, לבין בן האדם. ניתן למצוא בתרבויות שכנות סיפורים על קונפליקטים בין יצורים אלוהים לדמויות הנחתות מהן. דוגמא מתבקשת היא סיפור פרמותאוס מוריד האש לבני האדם, המופיע בכמה מקומות בספרות היוונית בהסיודוס למשל: “הוא [פרומתאוס] הסתיר את האש[…] שב וגנבה לבני אדם מהאל[…] זאוס אז בזעם אמר לו: שמח באש שגנבת, ובכך שעלי הערמת פגע גדול זה […]דבר רע שבעונג את אסונם כלם ימצאו בו עת יחבקהו.”[ עבודות וימים 45 – 58]
פרומתאוס אמנם מצליח במזימתו וגונב את האש מזאוס, אך סופו של עניין פרמתאוס ובני האדם משלמים על מעשה היבריס ההזה על אחת כמה וכמה. כבדרך אגב מעניין להצביע על הדמיון שבין דמותו של יעקב לדמותו של פרומתאוס שניהם במעשה עורמה מצליחים להשיג דבר מה מישות אלוהית. ההבדל כמובן הוא שפרומתאוס בניגוד ליעקב משלם על כך מחיר כבד.
סיפורו של יעקב הוא כמעט יחדאי. מעין ז’אנר בפני עצמו: ‘בן האדם שלחם באיש בן האלוהים ויכל לו.’ לא רק זאת אלא שאפיזודה הקצרה והמסתורית הזו הופכת לסיפור מכונן בו יעקב מקבל את שמו החדש. סיפור זה הוא סיפור מראה ביחס לסיפור שינוי שמו של אברם לאברהם. במסגרת ברית בין הבתרים אברהם מבצע את ברית המילה ואלוהים משנה את שמו ומציג את התחייבותו לפניו: ”אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ וְהָיִיתָ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם: וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ” [בראשית י”ז פסוק ד’]
והנה יעקב מקבל את שמו לא במסגרת הסכם כזה או אחר עם האל אלא מתוך מאבק עם אותו האיש ממקור אלוהי. תולדות עם ישראל הם לא רק תולדות הברית אלא גם תולדות המרי, תולדות הקורבן והתפילה מחד ותולדות המאבק והעזות מאידך. שני יסודות הכרוכים ומלפופים זה בזה האחד מעניק את האות ה’ לשמו של אברהם והשנייה את שמו של ישראל.
השם ישראל צומח מתוך מאבק. מתוך מרד אפילו במרחב האלוהי עצמו. הציונות שבחרה בשם ישראל למדינה החדשה, על פני השם יהודה ניסתה אולי לומר גם בכך אמירה משמעותית על אופיו של הישראלי החדש שנולד בארץ, זה שלא נכנע למרות אלוהית או אחרת ולוקח את גורלו בידיו. בשנה האחרונה אנו עדים למעשי גבורה ממינים וסוגים שונים, של מאמץ לתקן ולשנות את המציאות שנקלענו אליה מבלי להוריד ראש ומבלי לוותר.
פרשת השבוע שולחת לנו אזרחי ישראל מסר מעודד המלמד אותנו לא להפסיק להיאבק למען חיי חירות וצדק במדינה הזאת.
שבת שלום.
