״ותיקח מרים הנביאה את התוף בידה ותצאן כל- הנשים אחריה בתופים ובמחולות״ – פרשת ״בשלח״
רן אורון
גם אני רוצה. גם אני רוצה עכשיו לצאת בתופים ובמחולות. אחריה.
אחרי הדמות המאחדת והמשתפת. אחרי אותה אחות גדולה שמרגישה מבינה ויודעת. שמרגישה ומכילה את כאב השעה, שמבינה את משמעות האחדות, שיודעת לשמור עלינו, לראות את חצי הכוס המלאה, להרים את המורל והאווירה במציאות קשה ומורכבת, לך, לך, לי לכולנו.
נצא איתה במחול, כולנו כאחד.
בקצב האירועים המסחרר של פרשת בשלח שירת הים היא רגע של אחדות ותיקווה. אחרי הנס הגדול של קריעת ים סוף וטביעתו של האויב המצרי רגע לפני שהעם מתחיל את דרכו אל הלא נודע במדבר. בין רעב לצמא ומלחמה נוספת באופק. רגע לפני התלונות בשל צימאון וטעמם המר של המים. אז, כפי שכותב המקרא, פוצח משה בשירת הים. שיר הלל לאלוהים ולמעשיו. תשעה עשר פסוקים של שירה שמגיעה לשיאה לאו דווקא על ידי המילים וצירופי לשון ששר משה אלא בריקוד ומחול נשי. ריקודה של אחותו מרים. ברגע ההוא גם מצטרפות אליה הנשים ואחריהן באופן טיבעי כל שאר העם. לרגע העם כולו מאוחד.
מרים, האחות הגדולה של משה, מוזכרת כאן לראשונה בשמה, היא גם היחידה שמקבלת בתורה את התואר נביאה לאחר שניבאה את ייעודו של אחיה – ״ עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל״ (מדרש משלי ל״א:ה׳). היא גם זו השומרת עליו מכל משמר באומץ וברכות בשנותיו הראשונות למרות האיסורים והסכנות. כה מסורה הייתה עד שרשי״י טוען כי בעצם אליה מתכוון המקרא בהזכירו את פועה המיילדת- ״זו מרים, שפועה ומדברת והוגה לוולד, כדרך הנשים המפייסות תינוק בוכה״ ( שמות א׳:ט״ו:ג׳).
מרים, האחות הגדולה ששמה מוזכר בפרשה שבע פעמים ושמקורו מעיד על כוחה ותכונותיה. היא נולדה בתקופה המרה של העבדות. לא חששה מפעולה של מרי, נגד אביה נגד פרעה ובמיוחד נגד המרירות. צמד המילים מר וים ממנו מורכב שמה מעיד על תפקידה להרים, להעלות ולהפוך את טעמם של המים, להפוך את כוח החיים בכוח אמונתה ונשיותה ממים מרים למתוקים. היפוך שנעשה לא בכוחו של הדיבור אלא בכוחם של הריקוד והתנועה הנשית. בעוצמה ועומק השמורים לאישה בכלל ולנביאה בפרט.
שירת הים היא שירתה של מרים . היא המאחדת את העם כולו. התנועה, המוסיקה והאנרגיה הנשית ממלאות אותו בשמחת אחים, אופטימיות וכוח. ״סוס ורוכבו רמה בים״ חוזרת הנביאה במשפט יחיד אחר אחיה. רמה לא מלשון טביעה אלא ההיפך, מלשון רם, התרוממות והרמה. היא יודעת שזהו תפקידה, לרומם את רוחו של העם. לאחד ולחבר. להפוך אותו לגוף אחד מלוכד, בטוח שוב בעצמו ומאמין לקראת אתגרי העתיד הצפויים לו בדרכו החדשה.
בכוח מעשיה, בשפת המחול שמעבר לדיבור מטמיעה מרים את ההבנה כי לא המים הם המרים, אלא שבמקום בו אין אופטימיות ותיקווה אנשים הופכים מרים. בתנועתה הסוחפת היא מתווה את הדרך ההופכת את המר לרם. בדרך אמיצה ורכה, בשפת התנועה והגוף מציאות מרה או מרירות אינן אופציה. דרכה נובעת מתוך יכולת נבואית שפירושה לייצר דרך מחשבה חדשה ומקורית מול מציאות משתנה ובדוגמא אישית. זוהי מהות ריקודה הסוחף והמאחד. זו האנרגיה הנשית המכילה והמרפאה הדרושה לעם בנדודיו המאתגרים במדבר בדרכו לארץ המובטחת. מרים היא באר. נביעה בלתי פוסקת של חיים, תיקווה ואופטימיות בזכותה של הנביאה.
בהנהגה המשולשת של עם המתגבש במדבר בה משה הוא המנהיג מציב היעדים ואהרון התומך ומתקן הטעויות, תפקידה של מרים היה ליילד את המציאות העתידית והאופטימית. היא בעלת ההבנה העמוקה שאת השימחה והאופטימיות צריך לטעת באנשים מרגע היוולדם ולהשגיח עליהם באומץ ובמסירות בעודם תינוקות למען ייצרו מתוכה מציאות נכספת המגשימה את עצמה. היא מנהיגות נשית הנושאת בחיקה את יכולות ההכלה והקבלה של מים מרים. היא שבשמה נובעים המים, יודעת להעלותם לאור להמתקת המציאות החדשה שנוצרה. להפכם במחול של רפואה ורחמים לבאר מים חיים.
בכל אחת ואחד מאיתנו נובעת מרים. בימים קשים ומרים אילו, בין תיקווה לאבל, בין ספק לאמונה, חובה עלינו להעלותה. בריקוד אמיץ, במחול רך, באר מים מתוקים בדרכנו החדשה לארץ המובטחת.
שבת שלום
