לפני 20 שנה בדיוק עמדה החברה הישראלית בצומת קיומי, לאחר שיגאל עמיר ירה שלושה כדורים בראש הממשלה יצחק רבין. הרוצח לא היה מטורף, לא היה אדם הזוי או “עשב שוטה” משוליה של החברה. יגאל עמיר היה סטודנט למשפטים בבר־אילן, בוגר יחידה קרבית. הוא היה קשוב כאדם צעיר לרבנים שלימדו אותו את סוגיית “דין רודף” בתלמוד הבבלי. ההלכה הזו, אשר היריעה קצרה כאן מלהידרש לכל פרטיה, נתנה לעמיר את הגיבוי ואת הגושפנקה הדתית לאידיאולוגיה הפוליטית שלו. היא זו שיצרה את השלב הראשון בערעור היסודות שנבנו כאן עד אז.
ישראל הוקמה בראשיתה כמדינה יהודית ודמוקרטית – מדינתו של הלאום היהודי, המתקיימת כדמוקרטיה פרלמנטרית המאפשרת מרחב של חופש פוליטי ושואפת לקיים שוויון אזרחי גמור, ללא הבדלי דת, גזע ומין. גם כשהשקפות העולם היו שונות, בתקופת היישוב ולאורך כל שנות קיומה של המדינה הצעירה נשמר איזון עדין בין כל אלה. חוקי המדינה, בית המשפט העליון, הגופים הציבוריים השונים ונושאי התפקידים בממשלה – נהנו כולם מהלגיטימיות ומהסמכות שניתנה להם על ידי העם בהליך דמוקרטי. אבל זה השתנה באותו לילה מר.
הרצח של ראש הממשלה רבין היה הסימן הראשון להפרת האיזון הזה, שנשמר בדבקות עד אז. בשני העשורים האחרונים קיימת בציבור הישראלי מגמה מדאיגה של זניחת החזון של מדינה יהודית־דמוקרטית. המגמה הזו היא לא חד־צדדית. חלק הולך וגדל בציבור מפנים את הגישה היהודית ההלכתית ונותן לה מקום הולך וגדל במרחב הציבורי. הוא מעצים אותה מעל כל רעיון אחר ורואה בדמוקרטיה מכשול, ספיח זר של תרבות יוונית. ואילו חלק אחר מתייאש מן ההקצנה הדתית ומהמגמה של השתלטות ההלכה על המרחב הציבורי. הוא רואה, מנגד, בזהות היהודית של המדינה מכשול ומגנה כל גילוי של זהות יהודית על ידי מוסדות המדינה. והשסע הזה הולך ומתעצם.
המגמות הללו מגובות בסקרים, בנתונים ובפרסומים שונים. הפער המתעצם בין תפיסות ובין דרכים שונות של ראיית עולם, גובה מאיתנו מחיר כבד. זו סכנה חמורה שהמנהיגות לאורך השנים כושלת שוב ושוב לטפל בה. החברה הישראלית היא חברה פלורליסטית ומורכבת מאוד. כבוד הנשיא, ראובן ריבלין, תיאר נכון ב”נאום השבטים” שלו את המגוון הזה. האתגר של ההנהגה הוא גדול – צמצום פערים והורדת גובה הלהבות שבינינו. רצח רבין וההפרה הקשה של האיזון בין יהדות לדמוקרטיה חייבים לשמש עבורנו תמרור אזהרה, גם לשמאל וגם לימין.
“מדינת הלכה דתית” איננה באה בחשבון, בדיוק כמו שהרעיון של “מדינת כל אזרחיה” הוא נסיגה מהחזון של מגילת העצמאות.
מנהיגות אחראית היא זו המחזקת את האיזון העדין במקף המחבר את המדינה היהודית־דמוקרטית. זהו המקף העדין המאפשר לנו קיום משותף. בלעדיו, החלום הציוני יהפוך לזירת קרב זהותי בין השבטים השונים ולפירוק הסמכות של כל מוסדות השלטון שהוקמו כאן בעמל רב.
