ברשות עצמו – על הזכות, העצמאות והאחריות | מאמר מאת אסא כשר

*מתוך דברים בטקס קריאה במגילת העצמאות מטעם בינ״ה – התנועה ליהדות חברתית, היכל העצמאות, תל אביב, יום העצמאות תשע”ד*

הקטע הנוכחי של מגילת העצמאות הוא מעין חוט השדרה שלה. לפניו, הפסקאות שעניינן העבר, הזיכרון המשותף של העם היהודי, ואילו לאחריו, – הפסקאות שעניינן העתיד, התכנית המשותפת של העם היהודי, במולדתו ובמדינתו. חוט השדרה, המאגד את העבר עם העתיד, משמיע שלושה רעיונות מכוננים. אף לא אחד מהם מובן מאליו. כל אחד מהם ראוי להבנה, להזדהות ולהפנמה.

נלך מסוף המשפט אל ראשיתו: “זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות […] עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית“. הרעיון המכונן הראשון מתבטא במילים “עומד ברשות עצמו”, ליתר דיוק – “ברשות עצמו”, ליתר מיקוד – “עצמו“. עד שקמה מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, עמד העם היהודי, גם בציון וגם ברחבי הגלויות, לא ברשות עצמו אלא ברשות זולתו. הוא עמד ברשות מלכות נכריה ומתנכרת או ברשות עם זר ונאור, אבל אף פעם לא ברשות עצמו, אף פעם לא עצמאי. העצמאות המדינית של העם היהודי, בתוך מולדתו ההיסטורית, במסגרת מדינת ישראל, היא המרכיב המכונן הראשון של משפט המפתח שלנו.

אני בן דור הילדים הראשון של המדינה. נולדתי מעט לפניה. אני זוכר את הדמויות של חיילים חמושים בכומתות אדומות, “הכלניות”, חיילי הדיוויזיה המוטסת הששית של בריטניה, ברחוב ליד הבית שלנו, בירושלים. אני מכיר מתוך חיי, מתוך עולמי, את המעבר מחיי עם שאינו עומד ברשות עצמו אל חיי עם העומד ברשות עצמו. העצמאות נראתה באותן שנים כהישג ההיסטורי הגדול ביותר שיהודי מבוגר יכול היה לייחל לו, להתגאות בכך שהוא לוקח בו חלק, ההישג הקולקטיבי המרשים ביותר שילד כמוני יכול היה להיות לו עד. לא פלא שהיום שאנחנו עכשיו בפתחו נקרא “חג העצמאות”, לא פלא שהמגילה שאנחנו קוראים היום, שהיא “ההכרזה על הקמת המדינה”, נקראת בפי העם “מגילת העצמאות”.

בעולמם של ילדיי, בעולמן של נכדותיי, העצמאות הזאת מובנת מאליה. היא לא מעוררת בהם התפעלות מיוחדת או התרגשות מאין כמוה. וטוב שכך. העצמאות נועדה להיות המצב הטבעי של חיי העם היהודי במדינת ישראל. זו דרכם של בני אדם שאין לבם נוטה להתפעל מן המובן מאליו, מן השמש הזורחת, מגלי הים, משיחת התינוקות, מן העצמאות המדינית. ועם זאת, ראוי לשמר את רוח ההתפעמות של בני דור הילדים הראשון ובני הדורות של הוריהם והורי הוריהם, שחוו את המעבר אל העצמאות. רבים מהם נאבקו למענה, ששת אלפים נפלו במאבק הזה. אותם ואת הנופלים אחריהם, עד עצם היום הזה, ראוי לזכור ולהזכיר, להכיר ולהוקיר, בשעות המעבר הללו מיום הזיכרון אל יום העצמאות.

המילים המפעימות “להיות […] עומד ברשות עצמו” מבטאות רעיון מכונן נוסף, חשוב לא פחות: עצמאות מדינית היא שלילה מעשית גמורה של כל שעבוד, כל שלטון זר. אולם העצמאות היא רק צד אחד של המטבע. בצד השני של המטבע נמצאת האחריות. עם “עומד ברשות עצמו”, פירושו עם אחראי לעצמו, עם אחראי לגורלו, עם אחראי לכל ההיבטים הקולקטיביים של חיי העם. העצמאות היא תשתית האחריות. אין אחריות ללא עצמאות, אולם בעצמאות אין די. ההכרזה על הקמת מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי היא הכרזה על לקיחת האחריות לכינון החיים הקולקטיביים, פיתוחם וטיפוחם, בכל הממדים המוכרים.

האבות המייסדים והאמהות המייסדות לקחו על עצמם את האחריות לכינון מלא ומוצלח של המדינה. מטבע הדברים, מלאכתם לא נשלמה והאחריות עברה מכתפי הדור הראשון אל כתפי הדור השני, הדור שלי, ומשם אל כתפי הדור השלישי, של ילדיי, והיא עדיין לא נשלמה.

– עלינו ועל הבאים אחרינו האחריות להוציא את העם היהודי מן הגלות, עד כדי כך שרובו המכריע יחיה בישראל.

– עלינו ועל הבאים אחרינו האחריות להוציא את הגלותיות מן העם היהודי, עד כדי כך שכל אחד יפעל מתוך תודעה של שותפות באחריות, ולא יסתפק באזרחות הטובה של שומרי חוק ותו לא.

– עלינו ועל הבאים אחרינו האחריות להשלים את כינון החיים הפנימיים של מדינת ישראל, מוסדותיה, רשויותיה, חברת האזרחים שלה, כולם על יסוד הדבקות ברעיון שמדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית לכל דבר וברעיון שמדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי לכל דבר, ללא סתירה עיונית או מעשית בין השניים. בכלל זה גם האחריות לכינון אורחות חיים מתוקנים, של התנהלות נקייה לטובת הכלל, בהתאם למוסר, לאתיקה ולחוק.

– עלינו ועל הבאים אחרינו האחריות לכונן את היחסים הקבועים, יחסי שלום ושכנות טובה, עם המדינות והעמים השכנים.

כאן אנחנו נוגעים ברעיון המכונן השלישי, הבא לידי ביטוי במשפט המפתח: “זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם“. זכות היא דרישה מן הזולת. העם היהודי דורש מזולתו, מכל העמים ומכל המדינות, להניח לו להיות עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית. זוהי דרישה צודקת. הוא אינו דורש לעצמו מעמד מיוחד וגם אינו דורש לעצמו מה שאינו מגיע לזולתו במשפחת העמים והמדינות. זכותו של העם היהודי אינה עולה על זכותו של כל עם אחר, וגם אינה נופלת מזכותו של שום עם אחר. זכותו של כל עם להיות עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית. לפיכך היא גם זכותו של העם היהודי.


מתוך הספר “מגילת העצמאות עם תלמוד ישראלי”, בהובלת ועריכת דב אלבוים, בשיתוף המכון הישראלי לדמוקרטיה ובהוצאת ידיעות ספרים, הרואה אור בימים אלו.