פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה’ עִמָּכֶם בָּהָר | פרשת ‘ואתחנן’

השבוע אנו קוראים את הפרשה השנייה בספר דברים – פרשת “ואתחנן”. הפרשה נפתחת בשני תיאורים שסמיכותם זה לזה נראית, במבט ראשון, תמוהה משהו.

התיאור הראשון הוא של משה אשר מתחנן לאלוהים שייתן לו להמשיך ולהנהיג את העם בכניסתו לארץ. אלוהים מסרב ופוסק: “רַב-לָךְ–אַל-תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד, בַּדָּבָר הַזֶּה” (דברים ג’, ו’) מכאן, שולח האל את משה להביט על הירדן מפסגת ההר – לראות את המקום שממנו יאלץ לשחרר את העם לדרכו ולתמוך במנהיגותו של יהושע בן נון – וממשיך: “וְצַו אֶת-יְהוֹשֻׁעַ, וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ:  כִּי-הוּא יַעֲבֹר, לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה, וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם, אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה.” (דברים ג’, כ”ח).

התיאור השני הוא זה בו פונה משה אל העם, מזכיר להם מאין באו, ומונה בפניהם את רשימת החובות שלהם באשר לקיום החוקים והמשפטים להם התחייבו במעמד הר סיני: “פָּנִים בְּפָנִים, דִּבֶּר יְהוָה עִמָּכֶם בָּהָר–מִתּוֹךְ הָאֵשׁ” (דברים ה’, ד’)

נשאלת השאלה מה בין הפתיח של “ואתחנן” (בתיאור הראשון) לבין אותם חוקים ומשפטים (בתיאור השני). דרך אחת להבין סמיכות זו היא לזכור שהחוקים והמשפטים שמשה מציין הם הבסיס הערכי והמוסרי לביסוס הברית בין העם לאלוהים, ביסוס שהחל במדבר ועתיד להמשך גם משעת כניסתם לארץ. הצורך לקיים בדייקנות את החוקים והמשפטים (והצורך לזכור זאת) מתכתב עם הפרשנות המוכרת לסיבה שבגינה משה נענש ולא נכנס לארץ. כוונתי לפרשת “מי מריבה”, אותה פרשה ידועה בה משה מכה בסלע במקום לדבר אליו כפי שצווה על ידי האל: 

“וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. קַח אֶת-הַמַּטֶּה, וְהַקְהֵל אֶת-הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ, וְדִבַּרְתֶּם אֶל-הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם, וְנָתַן מֵימָיו; וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן-הַסֶּלַע, וְהִשְׁקִיתָ אֶת-הָעֵדָה וְאֶת-בְּעִירָם.  וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-הַמַּטֶּה, מִלִּפְנֵי יְהוָה, כַּאֲשֶׁר, צִוָּהוּ.  וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶת-הַקָּהָל–אֶל-פְּנֵי הַסָּלַע; וַיֹּאמֶר לָהֶם, שִׁמְעוּ-נָא הַמֹּרִים–הֲמִן-הַסֶּלַע הַזֶּה, נוֹצִיא לָכֶם מָיִם. וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ, וַיַּךְ אֶת-הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ–פַּעֲמָיִם; וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים, וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם. וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי, לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–לָכֵן, לֹא תָבִיאוּ אֶת-הַקָּהָל הַזֶּה, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָהֶם” (במדבר כ’, ז’-י”ב)

על פי פרשנות הפשט של הפסוקים, משה (וגם אהרון אחיו) נענשים על כך שלא דייקו את הציווי האלוהי, דבר שהתפרש כחוסר אמון ו/או אמונה, והיה ראוי לתגובה ועונש. החלפת הדיבור, כפי שציווה האל, בפעולה פיזית של הכאה – הביאה אמנם לתוצאה המקווה: מים רבים פרצו מהסלע, הרוו את צימאונו של העם והשתיקו את מצוקתו. במקביל, כבודו והדרו של האל נשמרו מעצם קיום הנס. מדוע, אם כן, מקפיד האל (הקפדה חמורה כל כך) עם משה ואהרון? המטרות הושגו – מדוע לדקדק בזוטות לגבי אופן הביצוע?

יש מקום לברר, אפוא, האם ישנו רובד נוסף שכרוך בהחלפת הדיבור בהכאה, רובד שבגין הפרתו מגיב האל כפי שמגיב. נדמה לי שרובד זה נובע מאופן יצירת הברית שבין האל לעם ישראל, שנוסחה באמצעות “פנים בפנים”. אלוהים שדיבר אל העם בהר סיני, מבקש לבסס את הערך הזה לדורות. הפניה למשה בפרשת “מי מריבה” הייתה, אפוא, ניסיון לאפשר לו לנהוג באותה הדרך – בדיבור. 

מעגלי שיח של פרוייקט “נקודת מפגש” המשותף לבינ”ה, דרך שירה בנקי והמרכז הגאה. אין מנהיגות שיכולה להתקיים במנותק מ”פנים בפנים”. קרדיט: דין אהרוני רולנד

כזכור, סיפור “מי המריבה” מגיע בשיאו של מסע גיבוש העם תחת הנהגתם הכריזמטית של משה ואהרון. מנהיגות זו של השניים אינה דבר של מה בכך. משה כבד פה ומגמגם, ואהרון שמעולם לא נשא בעול קודם לכן, נבחרו על ידי האל להנהיג את העם בתקופה קשה ומורכבת. מראשית דרכם כמנהיגי העם היו משה ואהרון נתונים תחת לחצים רבים במסגרת ההנהגה שלהם את העם במדבר. זה היה תהליך ארוך ומורכב של לידת העם, ובמקביל משה ואהרון גדלו כמנהיגים ראויים אשר הובילו את העם כל הדרך עד הירדן. הברית עם אלוהים הייתה קרובה ואינטימית גם עבור העם, אך לא פחות מכך – עבור המנהיגים שלו. 

במסגרת ההכשרה והליווי הצמוד של אלוהים את משה ואהרון, אלוהים מבקש להעביר מסר חשוב – החטא של מי המריבה הוא נקודה שלעולם לא יוכל למחול עליה. הוויתור של משה על פעולת הדיבור בשעת לחץ מנעה ממנו להיכנס לארץ. הדיבור הוא אחד הביטויים המרכזיים לפנים מול פנים. התקשורת הישירה. 

בהמשך הפרשה, משה נושא נאום נוסף שם הוא מזכיר את עשרת הדברות ואת הפרשה הראשונה של קריאת שמע. נדמה לי ששני אלה מקבלים גם הם משמעות נוספת אל מול “ואתחנן”: אלוהים מבקש להציב רף גבוה לא רק לעם ישראל אשר עומד להיכנס לארץ ישראל כחלק משמעותי ממימוש הברית בסיני, אלא גם להציב רף ערכי-מוסרי למנהיגים שלו. אין מנהיגות ללא דיבור. אין מנהיגות שיכולה להתקיים במנותק מ”פנים בפנים” אין שליחות שיכולה להיעשות בעקיפין – הדיבר, המבט, ויצירת הקשר הישיר הם הבסיס לשליחות כזו. 

בקיץ 2019 במציאות הישראלית, אנו נתקלים לא פעם בבעלי תפקידים אשר מפספסים את הנקודה הזו. אפשר לומר שההיפך מדיבור, מיצירת קשר היא לא רק שתיקה אלא גם  השחיקה. השחיקה עלולה לבלבל ולהשכיח את התכלית, אך בנוסף לקלקל ולפגוע. לצערנו, בשדות מקצועיים רבים אנו נתקלים באירועים אשר המכנה המשותף להם הוא העדר יצירת הקשר, השחיקה, והניתוק. משה מבקש מהעם לזכור את החוקים והמשפטים והזיכרון הזה מוכרח ללכת אתנו גם היום. 

הימים ימי החופש הגדול, ימי טרום בחירות לכנסת הבאה, ואולי ההד של קריאתו של משה ותחנוניו יכולים להיות קריאה חשובה, תזכורת לערך של מפגש ויצירת קשר באמצעות השיחה. ובנוסף לכך, חובה עלינו לזכור כחברה כי כל איש ואשת מקצוע זקוקים גם הם לליווי ולתמיכה, לשיחה ולהזדמנות להיטען על מנת שגם הם יוכלו למלא את שליחותם נאמנה. 

ואולי קריאה זו לפעולה עשויה להפחית מעט את המתח ואת הכעסים ולהגביר את הקשב בקרב מנהיגות ומנהיגים כמו גם צוותים רפואיים, צוותים של מטפלים ומטפלות, צוותים חינוכיים ועוד ועוד. 


יעל הירש בידרמן היא מנהלת משאבי אנוש בבינ”ה – התנועה ליהדות חברתית