למה אנו מתכוונים כשאנו “מושיטים יד לשלום”? | מאמר מאת דליה גבריאלי נורי

המטפורה “אנו מושיטים יד לשלום” נוסחה לראשונה בהכרזה על הקמת מדינת ישראל (מגילת העצמאות), וחדרה מאז לרטוריקת השלום הישראלית. למעלה משבעה עשורים חלפו מאז נוסחה לראשונה, ועדיין היא שבה ומופיעה בנאומי מנהיגים מכל קצווי הקשת הפוליטית.

השימוש המקורי במטפורה במגילת העצמאות היה זה: “אנו מושיטים יד שלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן, וקוראים להם לשיתוף פעולה ועזרה הדדית עם העם העברי העצמאי בארצו. מדינת ישראל מוכנה לתרום חלקה במאמץ משותף לקידמת המזרח התיכון כולו”. בשל המעמד המיוחד של מגילת העצמאות במשפט הישראלי, אפשר לומר כי למטפורה זו יש תוקף מעין משפטי, או לכל הפחות הצהרה ברורה על אתוס תרבותי מכונן.

ראוי להתעכב מעט על ההיבט הוויזואלי המגולם בהושטת היד לשלום. תמונה זו מתמקדת בצד אחד בלבד: ידו של אחד הצדדים המושטת לשלום. היא אינה מוסרת מידע על אודות הצד השני. אין אנו רואים אותו בתמונה ואיננו יכולים אלא לשער היכן מונחת ידו. המבט הוא חד־צדדי, הממוקד ב”אנחנו”. השאיפה לשלום היא אכן אתוס יהודי שליווה גם את התנועה הציונית מראשיתה. היא שבה ומופיעה באופן קבוע בקווי־היסוד של ממשלות ישראל לדורותיהן.

מאמר זה מבוסס על בחינת מאות מופעים של המטפורה “אנו מושיטים יד לשלום” בשיח הפוליטי הישראלי, לרבות נאומי מנהיגים, ועיתונות מודפסת ומקוונת. המחקר הוביל לזיהוי ארבעה מודלים של שימוש במטפורה בשיח הפוליטי:

המודל האירופי – שימוש במטפורה לצורך הדגשת העליונות המוסרית של הדובר והאסימטריה בינו לבין הנמען. שימוש זה נפוץ בעיקר בקרב יוצאי אירופה בני הדור הראשון של הישראלים, למשל אלה שחתמו על מגילת העצמאות. לעתים קרובות משמשת המטפורה לביטוי אכזבה ותחושת קורבנות באמצעות השלמת המטפורה במטפורה נוספת: “אנו הושטנו יד לשלום – אך היד הושבה ריקם”. שימוש כזה במטפורה הינו לעתים חלק מ”רטוריקת המלחמה הצודקת” על פי הלוגיקה הבאה: כיוון שהצעת השלום שלנו נדחתה, לא היה מנוס מלפתוח במלחמה. כך למשל, אחרי מלחמת 1956, הצהירה גולדה מאיר, שרת החוץ דאז, באסיפה הכללית של עצרת האו”ם: “שוב ושוב הושיטה ממשלת ישראל את ידה לשלום לשכנותיה, אך לשווא”.

המודל הצברי – שימוש במטפורה מתוך עמדת כוח ואיום. מודל זה נפוץ בעיקר בקרב ראשי ממשלה ורמטכ”לים ילידי הארץ. כך למשל אמר ראש הממשלה יצחק רבין, פחות משנה לאחר החתימה על הסכם אוסלו: “ידנו תושט תמיד לשלום – אך אצבעותיה יהיו תמיד על ההדק”.

מודל עושה השלום – השימוש במטפורה בנאומים שליוו את תהליכי השלום עם מצרים וירדן מתאפיין בהצגה סימטרית של המטפורה. הושטת היד אינה רק מצד אחד לכיוון הצד השני, אלא ביטוי לפעולה הדדית. בעת ביקורו של סאדאת בכנסת, ב־20 בנובמבר 1977, אמר ראש הממשלה מנחם בגין: “הבה ננהל משא־ומתן, אדוני הנשיא, כאנשים בני־חורין על חוזה שלום… ואז נדע שתמה תקופת המלחמות, הושטנו יד איש לרעהו, לחצנו יד איש של רעהו והעתיד יהיה מזהיר לכל עמי האזור”. באותו מעמד עשה אף הנשיא סאדאת שימוש במטפורה ואמר: “ואני שואל אתכם היום, בביקורי זה: מדוע לא נושיט זה לזה את ידנו באמת ובאמונה, בכנות, כדי לנפץ יחדיו את המחסום”.  

המודל הפוסט־מודרני – שימוש במטפורה לצורך הדגשת כוחה הייצוגי של המטפורה, יותר מאשר הצבעה על תוכנה הממשי. שימוש כזה נעשה בעיקר לצורך ייפוי הדימוי העצמי האישי, או הדימוי הישראלי בכללו. כך למשל, בטקס האזכרה הממלכתי לפולה ודוד בן־גוריון בשדה בוקר (ידוע כ”נאום שדה בוקר”, 27 בנובמבר 2006), אמר ראש הממשלה דאז אהוד אולמרט: “בן־גוריון הושיט יד לשלום לעמי ערב, עוד בשעת לידתה של ישראל. היד אמנם הושבה אז ריקם, אך כמו אז היא עדיין נותרה מושטת. אני מושיט ידי לשלום, לשכנינו הפלסטינים, בתקווה שלא תושב ריקם”. נאום שדה בוקר נישא יום אחד בלבד לאחר שהפלסטינים הפרו הפסקת אש שהושגה במאמץ. ייתכן אמנם כי דבריו של אולמרט מבטאים ביטוי כן של פשרנות והצעת שלום. סביר יותר כי בכוונת הדובר למתוח קו ישר בינו לבין ראש הממשלה המנוח, דוד בן־גוריון. שלושה ימים לאחר שנישא הנאום, שיבחה מזכירת המדינה קונדוליסה רייס את המסר הפייסני של אולמרט ואת “תרומתו לקידום תהליך השלום”.

מעניין כי מודעות לכוחה היחצ”ני של המטפורה אינה נחלתם הבלעדית של פוליטיקאים ישראלים. ב־29 באוקטובר 2001, באמצע ימי הדמים של האינתיפאדה, השתמש ערפאת במטפורה בעת הצגת ממשלתו החדשה. כך נהג גם אבו מאזן ארבע שנים מאוחר יותר. בשני המקרים ניכר כי השימוש במטפורה נועד בעיקר כדי לתרום לתדמיתו של הדובר ולייצר מראית עין של “שוחר שלום”.

השימוש הרווח במודל זה לא נעלם מעיני סטיריקנים ישראלים, בייחוד לאחר כישלון הסכם אוסלו. מיד בתחילת האינתיפאדה השנייה הופיעה המטפורה בפורטל הפוליטי “פוליטיקה עכשיו”. אחרי מעשה הלינץ’ בשני הישראלים ברמאללה פרסם הפורטל תמונה של הרוצחים, כאשר ידיהם מכוסות הדם מופנות כלפי המצלמה. הכותרת שבה הוכתרה התמונה הייתה “אנו מושיטים יד לשלום”. כותרת זו חשפה את הזיוף ואת האבסורד שבמטפורה, ובעצם את ריקונה המוחלט מתוכן. מעל לכול היה בצירוף של התמונה והכותרת כדי לחשוף את האירוניה המרה והכואבת, ואת הייאוש מהיתכנותו של שלום בין ישראל לפלסטינים.

ניתוח המטפורה המיתית “ידנו מושטת לשלום” הוכיח את האופן שבו ניתוח מטפורות שלום עשוי לתרום לפענוח ולזיהוי עמדות כלפי השלום כלפי הסכסוך, בייחוד כלפי הצדדים היריבים.

המטפורה התגלתה כאמצעי חשוב, יצירתי ובעל גמישות רבה בהמשׂגת המציאות בהקשרים שונים ורחוקים זה מזה. בין השאר מלמד השימוש במטפורה על דואליות בתפיסת הזהות העצמית הישראלית. מצד אחד הוא מבטא תחושה של עליונות מוסרית כלפי היריב, ומצד אחר הוא מחצין רגשות של קיפוח ועלבון אמיתיים או מדומים בשל דחיית היד המושטת.

קריאה ביקורתית במאות מופעים של המטפורה בשיח הפוליטי הישראלי מלמדת על המכשלות הטמונות בשיח השלום ועל הצורך ברענון ובחשיבה מחודשת עליו. מודעות לכוחו של שיח השלום עשויה אולי לתרום לקרוב השלום, ובכל אופן, למזער את המוקשים הטמונים בשיח שקפא בזמן.


מתוך הספר “מגילת העצמאות עם תלמוד ישראלי”, בהובלת ועריכת דב אלבוים, בשיתוף המכון הישראלי לדמוקרטיה ובהוצאת ידיעות ספרים, הרואה אור בימים אלו.