בחזרה לתוהו ובוהו - פרשת נח || אליוט וייסרוב גלסנברג
בינה בפייסבוק בינה באינסטגרם צרו קשר עם בינה במייל

בחזרה לתוהו ובוהו – פרשת נח || אליוט וייסרוב גלסנברג

בחזרה לתוהו ובוהו – פרשת נח

יש רגעים בהם מרגישים שהכל חוזר אחורה. רגרסיה. במקום להתקדם נסוגים לאחור. במקום לקחת צעד קדימה, לוקחים צעד, או הרבה צעדים, אחורה. 

זה יכול להיות בזירה האישית, המשפחתית, הקהילתית, החברתית, העולמית, או כל זירה אחרת. 

לפעמים זה קורה בדיוק ברגע, או אחרי רגע, של נחת, של שלווה, של תקווה, של התקדמות וצמיחה. בדיוק היינו בדרך לאנשהו, בדיוק הכל הרגיש בסדר. ועכשיו כבר לא. 

וזה מרגיש לא נכון. הכל הפוך. ככה זה לא צריך להיות. הכול אמור להתקדם, להתפתח, להשתפר, ולא להפך. 

אבל הנה אנחנו. 

פרשת השבוע שלנו – פרשת נח – פותחת בסיפור של רגרסיה. במקום להתקדם ולהשתפר, בני האדם נהיים יותר ויותר רעים ומושחתים. וכך גם כל נפש חיה, וכל העולם כולו. לפחות כך לפי הסיפור. 

ומה עושה אלוהים? הוא מחזיר את השעון אחורה, כביכול. הוא מחזיר את מעשי בראשית. הוא מחזיר את העולם, את השמים ואת הארץ, למצב הקדום, של תוהו ובוהו:

“וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי־בָנָיו אִתּוֹ אֶל־הַתֵּבָה מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל…

וַיְהִי לְשִׁבְעַת הַיָּמִים וּמֵי הַמַּבּוּל הָיוּ עַל־הָאָרֶץ…

בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כׇּל־מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ.

וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל־הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה.” (בראשית ז, ז-יב)

כמו שאלוהים ברא את העולם בשבעה ימים, כך בשבעה ימים הוא כמעט מחריב את כולו. 

בבראשית, ביום הראשון, אלוהים בורא את האור, ומבדיל בין האור ובין החודש. 

בבראשית, ביום השני, אלוהים בורא את הרקיע, ומבדיל בין המים למעלה (בשמים) ובין המים למטה, שיהיה אוויר לנשימה, לחיים.

בבראשית, ביום השלישי, אלוהים מקבץ את מי הימים למקום אחד, מה שמגלה את האדמה, שיצמחו בה חיים.  

וכו’ וכו’. 

אולם כאן, בפרשת נח, הכל חוזר לאחור. כל הארץ שוב מכוסה במים. הגבול בין ימים לשמים כבר איננו, והשמים נפתחים עד הסוף. ושוב יש חושך על פני התהום. והכל מרגיש כמו תוהו ובוהו. 

אני תוהה מה הרגישו נח ומשפחתו וכל החיות בתיבה כאשר העולם חזר לתוהו ובוהו. מה הם חוו? מה הם חשבו? על מה הם דיברו? איך הם התמודדו? איך הם מצאו צוהר לתקווה בתוך החושך והאימה של המבול? 

המקרא לא אומר לנו. כמובן יש לא מעט מדרשים, עתיקים וחדשים, המספרים לנו. אבל המקרא עצמו דומם בנושא. אז איך אנחנו אמורים להתמודד ברגעים של תוהו ובוהו, של חושך על פני תהום? לצערי, הפרשה אינה מספקת תשובה ברורה. אבל היא כן מספרת מה קרה אחר כך. ואולי שם כן אפשר למצוא קצת תקווה. 

כמו שאנחנו יודעים, בסופו של דבר הגשם נפסק. נח שולח את היונה. בפעם הראשונה היא חוזרת בלי כלום. בפעם השנייה היא חוזרת עם עלה של זית. ובפעם השלישית היא כבר לא חוזרת. המים נסוגים. נח ומשפחתו וכל החיות יורדים מן התיבה. מופיעה קשת בענן. ואלוהים מברך וכורת ברית עם כל בני האדם וכל נפש חיה הנותרים אחרי המבול. 

מעניינים הדברים שאלוהים אמר אחרי המבול:

“וַיֹּאמֶר ה’ אֶל־לִבּוֹ לֹא־אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת־הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא־אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת־כׇּל־חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי.”

(בראשית ח, יא)

לפי הסיפור, לפי אלוהים, יֵצֶר לב האדם עדיין רע מנעוריו. מעניין שהאלוהים הזה, שבורא את האדם, ובורא את כל העולם, ושוב מחריב את כל העולם, לא מצליח לשנות את לב האדם. הוא רק משנה את הגישה. “נכון, יצר לב האדם רע”, אומר אלוהים, “אבל אני לא אשחית שוב את כל העולם בגלל זה.” הוא נותן הזדמנות חדשה, מציב גבולות חדשים, כללי משחק חדשים, נותן ברכות חדשות, ושם קשת בענן. אבל לא הכל בידיים שלו. עכשיו זה בידיים שלנו, של בני האדם. 

אחרי המבול, אלוהים אומר לבני האדם (שוב) לפרות ולרבות, אבל הפעם הוא מתיר להם לאכול חיות – מה שכנראה לא היה מותר ע”י אלוהים עד אז. ואז הוא מוסיף:

“וְאַךְ אֶת־דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כׇּל־חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת־נֶפֶשׁ הָאָדָם.

שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת־הָאָדָם.” (בראשית ט, ה-ו)

לא מעט דיו נשפך בפירוש פסוקים אלה, אבל אני בינתיים אסכמם כך, במילים ובפרשנות שלי: “אני דורש מכם צדק ומשפט. כל אדם נברא בצלם אלוהים. אסור לשפוך דם אדם. אתם כחברה אנושית עכשיו אחראים על שמירה על דם אדם, על צלם אלוהים בעולם. ובמקרה שבו אדם חלילה שופך דם של אדם אחר, האחריות שלכם לטפל בזה, לא שלי.” מתוך פסוקים אלה, של אחר המבול, חז”ל מפרשים ומגדירים “שבע מצוות בני נח”, כלומר, שבע מצוות שחלות על כל בני האדם, יהודים ולא יהודים. וביניהן: מצוות איסור שפיכות דמים (רצח); ומצוות דינים – הקמת מערכת משפט, כדי לאכוף ולשמור על המצוות האחרות, והצדק הבסיסי. 

מעניין שבבראשית א’, למרות שהמקרא מזכיר שם מספר פעמים שאדם נברא בצלם, אלוהים לא אומר שום דבר במפורש על שפיכות דמים. אולי כי זה אמור להיות מובן מאליו? אבל כנראה זה לא מספיק. עיקרון בלי פרקטיקה או בלי דרך להגן עליו זה כנראה לא מספיק. כמו שאנחנו רואים בפרקים בין בריאת האדם והמבול. אז פה סוף סוף יש פרקטיקה. מצווה. מצווה הנובעת מעיקרון. כל אדם נברא בצלם. אז צריך לשמור עליו. דרך חוקים ומשפטים, ומשפט צדק. דרך דיני מלחמה ודיני שלום. 

ואולי כאן אפשר למצוא מסר כלשהו, נחמה כלשהי, משהו כלשהו לאחוז בו ברגע שמרגישים שחוזרים לתוהו ובוהו. וזוהי האנושיות. נכון, יש הרבה רע בעולם. יש הרבה רע באדם. אבל יש בו גם צלם אלוהים. וכמו שהאלוהים יכול להחריב, הוא גם יכול לברוא. וכך גם האדם. כל עוד לא נשכח את הצלם האלוהים אשר נמצא בתוכנו ובתוך כל אדם. 

ומי ייתן בימים אלה נצליח למצוא וליצור תזכורות של אנושיות בתוך התוהו הזה, ונצליח למצוא וליצור קצת אור על פני תהום. 

“מִי־הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב.

נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה.

סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה־טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ.” (תהילים לד, יג-טו)

“קשתו של היקום המוסרי ארוכה, אך היא נוטה אל הצדק.” (מרטין לותר קינג)

“אם כיסה ענן גבוה את השמש הטובה.

אז אחלום על נח בתיבה.

על יונה קטנה עיקשת, החותרת אל החוף,

עם עלה הזית הרטוב.

קו, קו, קו, היא תבוא.

עם עלה של זית, היא תבוא.

ארוכה מאוד הדרך, אין יודע את סופה

אז שנית אראנה במעופה.

ברחובות אני פוסע, בין עיניים כה טובות,

ואני יודע, היא תבוא.” (מתוך “היא תבוא”, יענקל’ה רוטבליט)

שבת שלום.

כתב: אליוט וייסרוב גלסנברג, מורה בית בבינ”ה.

מאמרים נוספים: