בינה בפייסבוק בינה באינסטגרם צרו קשר עם בינה במייל

יהודי הוא כל מי שמסתכל בראי ההיסטוריה ורואה יהודי

(מתוך הספר ״עלמא די״, הוצאת ידיעות ספרים והוצאת ׳בית׳)

מיהו יהודי? – יהודי הוא כל מי שמסתכל על עצמו בראי ההיסטוריה ורואה יהודי.

(אם משום מה הוא לא מסתכל על עצמו בראי ההיסטוריה, הוא יהודי שאיננו מסתכל על עצמו בראי ההיסטוריה).

אני, למשל, יהודי.  לפעמים אני אוהב לראות את עצמי בראי ההיסטוריה ולפעמים לא.  תמיד אני רואה יהודי.  עובדת היותי יהודי איננה ניתנת למחיקה. היא ניתנת להדחקה.  (פעם עברו עליי ניסיונות נואשים להדחיק את עובדת היותי יהודי.  בפאבים של לונדון, למשל, נהגתי לדקלם באנגלית עילגת:

I've no Country I've no Nation – I'm a Cosmopolitan from Somewhere.

זה נשמע מרשים – במיוחד אחרי כוס הבירה הרביעית – אך לא היה בזה די כדי למחוק את עובדת היותי יהודי).

עובדת היותי יהודי אינה מצביעה מאומה על השקפת עולמי, אמונתי ואורח חיי.  אני יכול להאמין בכל אמונה שהיא, לדגול בכל השקפת עולם שהיא, ולהשתלב במסגרת כל אורח חיים הנראה לי, בלי שתהא לכך כל השפעה על מוחלטותה של עובדת היותי יהודי.

(אם יצליח מישהו לשכנע אותי שישוע קם מן המתים והביא לעולם את הבשורה אטבול ואהפוך להיות יהודי-נוצרי.  אם, לעומת זאת, ישכנעו אותי שההר בא אל מוחמד אהפוך להיות יהודי-מוסלמי.  אם אצטרף לקו-קלוקס-קלן של הרב כהנא אהיה יודו-נאצי, ואם אקדיש את חיי ללימוד תורה בישיבת "אור שמח" אהיה יהודי-רבני שמח.  בינתיים אני ממשיך להאמין בהיותו של האדם ריבונו-של-עצמו-ושל-עצמו-בלבד.  ואני בסך  הכל יהודי-ריבוני).

עובדת היותי יהודי מצביעה אך ורק על קיומם של המרכיבים הביוגראפיים-לאומיים בהווייתי.  כוונתי למרכיבים: שפה, מולדת, תרבות ומסורת.  שפת אמי היא שפתו של העם היהודי, מולדתי היא  מולדתו של העם היהודי, התרבות והמסורת שלתוכם גדלתי הן תרבות ומסורת יהודיים.  ארבעת המרכיבים הללו הם ניטראליים לחלוטין וגמישים לחלוטין.  כלומר, הם לא מכילים מצד עצמם שום כיוון רעיוני ייחודי.  הם פתוחים לכל הפירושים האפשריים שבעולם.  שבעים פנים לשפה.  שבעים פנים למולדת.  שבעים פנים למקורות.

במילים אחרות:  עובדת היותי יהודי איננה מצביעה על היותי חלק ממערכת מושגים סגורה, אלא על היותי חלק ממערכת פתוחה וגמישה לחלוטין.

משום כך אני מעדיף לכנות את עובדת היותי כ"יהודיות" (JEWISHNESS) ולא כ"יהדות"  JUDAISM)).

(למונח "יהדות יש קונוטציה של "איזם" – של מערכת סגורה.  למונח "יהודיות" יש קונוטציה של זרימה ואורגניות).


היהדות כמערכת מושגים סגורה היוותה ומהווה דת קונקרטית שעיקריה: אמונה בקיומו של אל מצווה (ובורא עולם), קבלת סמכותו וציות למצוותיו;  קבלת סמכותה של תורת משה כפילטר הבלעדי להעברת מצוותיו של האל הזה;  קבלת סמכויותיהם של התורה שבעל פה והספרות הרבנית כפילטר הבלעדי להעברת הציווי האלוהי דרך תורת משה;  קבלת סמכותם של רבני הדור כפילטר הבלעדי להעברת הציווי האלוהי דרך הפילטרים הנ"ל וציווי מוחלט לציווייהם.

הפילטר הסופי הוא הפילטר הרבני.  והוא שמקנה למערכת כולה את סגירותה  הייחודית.  על פי הגדרה זו:  כל מערכת חיים שאינה עוברת דרך הפילטר הרבני איננה מערכת יהודית.

למעשה, מערכת המושגים הסגורה הקרויה "יהדות" אינה אלא הדת הרבנית.  תיאורטית נעשו וייעשו ניסיונות רבים ליצור "יהדויות"JUDAISMS אחרות, דהיינו מערכות מושגים סגורות אלטרנטיביות למערכת הרבנית (בעיקר הכוונה למערכת הרפורמית ולמערכת הקונסרבטיבית), אך עדיין לא חלף מספיק זמן בכדי לקבוע שהניסיונות הללו עמדו במבחן המציאות.

התגבשותה של היהדות כדת רבנית החלה סמוך לחורבן הבית השני וקיבלה את העיצוב הסופי שלה בתקופת האמוראים.

מראשית התהוותו עד סמוך לחורבן הבית השני שרר בעם ישראל מה שמכונה בפי החוקרים "פלורליזם מעשי".  משחר נעוריו הכיל העם הזה בתוכו דתות שונות ופולחנים שונים לאלים שונים.  התנ"ך עצמו הוא ההוכחה הטובה ביותר לפלורליזם המעשי הזה.  (כשאחאב – עובד הבעל – פגש את אליהו – עובד יהוה – הוא לא אמר לו: "אתה לא יהודי".  הוא בסך  הכל שאל אותו: "האתה זה עוכר ישראל?".  גם אליהו לא ענה לו "אתה בעצמך לא יהודי", אלא: "לא אני עכרתי את ישראל כי אם אתה ובית אביך"…)

אפילו סמוך לחורבן הבית השני המשיך העם הזה להכיל בתוכו כתות שונות ומגוונות – איסיים, צדוקים, סיקריקים, אביונים א', אביונים ב' (תלמידי ישוע) ועוד. כמו כן שכנו בו הרבה יחידים שאינם חברים בכת כלשהי – אפיקורסים, מתייוונים וסתם תל אביבים שלא הסתכלו על עצמם.  עד לסיומה של אותה תקופה היוותה כת הפרושים רק אחת מתוך הכתות שפעלו בשטח.

בשלב מסוים השתלטו מנהיגי הפרושים על העם היהודי, דחקו הצדה את כל יתר הכתות, וכן את היחידים חסרי הכת, והפכו את העם הזה לעם של כת אחת.

משלב זה ואילך הפך העם היהודי מעם פלורליסטי לעם אנטי-פלורליסטי.  מעם לעם-כת.

הפרושים- שבשלב מאוחר יותר נקראו רבנים – הוציאו את העם היהודי מההיסטוריה.  הם גרמו לבני העם הזה להפסיק לראות את עצמם בראי ההיסטוריה, ולהתחיל לראות את עצמם בראי ההלכה.

מכאן ואילך חופפת העובדה ההיסטורית של "היות יהודי" לעובדה ההיסטורית של "היות רבני".

מכאן ואילך היתה ההשתייכות לעם היהודי מותנית בלעדית בקבלת סמכותם של הרבנים.  משלב זה ואילך הפכו הרבנים להיות מורשי החתימה הבלעדיים להארכת תוקף דרכונם הלאומי של בני העם היהודי.

כל מי שרצה להחזיק באמתחתו "תעודת זהות" יהודית, נדרש להצמיד אליה כרטיס חבר של הכת הרבנית.

מכאן ואילך אין לנו דוגמאות לקבוצה חברתית או רוחנית שפעלה בגלוי באופן שונה או מנוגד לתכתיבי ההנהגה הרבנית וזכתה להישרד לטווח ארוך כקבוצה מוכרת ולגיטימית בתוך העם היהודי.

משך כל התקופה הזאת שוררת הסכמה סמויה ומוזרה לכאורה בין מנהיגי העם-כת היהודי לבין מיליוני המתבוללים בדבר הקשר המוחלט בין סוגיית ההשתייכות הלאומית לבין עקרונות הדת הרבנית.  גם אלו וגם אלו מסכימים שמי שאינו מקבל על עצמו את עקרונות הדת הרבנית אין לו מקום בתוך העם היהודי.

משך כל התקופה הזאת התגבש המיתוס הידוע שמה שהחזיק את עם ישראל בגלות היה קבלת התורה והציות למצוותיה. מיתוס זה הוא צדו הגלוי של מטבע ההישרדות היהודית.   צדו הסמוי והמודחק הוא עצם העובדה שהציות לסמכות הרבנית בעם היהודי ניתן היה להיכפות בפועל מכוחו של החרם: נשק רב עוצמה שהעמיד בפני הבריות את הברירה לקיים נורמות מסוימות או לפרוש מן העדה.

המערכת הרבנית הצליחה להחזיק א ת העם היהודי כעם-כת עד שלהי המאה השמונה עשרה.  משניטל הכוח הרבני של החרם, בשלהי המאה השמונה עשרה, שוב התפשטו השוני והגיוון.


משניטל הכוח הרבני של החרם החל העם-כת היהודי לצעוד את צעדיו הראשונים לעבר הפלורליזם המעשי המחודש.  כך מתחיל השלב הראשון בדרכו של עם היהודי לעבר שחרורו הלאומי, כך מנסה העם היהודי להיות עם ככל העמים.

משלהי המאה השמונה-עשרה ועד עצם הימים הללו נפתחת ההוויה היהודית מחדש ושבה להכיל בתוכה גוונים ובני גוונים רבים ושונים.  עצם פתיחתה המחודשת של ההוויה היהודית הבהירה רטרואקטיבית שהגוונים הרבים של יהודים-לא-רבניים לא כבו ולא דעכו אלא נותרו לבעור על אש קטנה.

משלהי המאה השמונה-עשרה ועד עצם הימים הללו מנסה העם היהודי לחדול מלהיות עם-כת, ושואף להשתלב במשפחת העמים הנורמאליים, דהיינו: עמים שמכילים מעצם הווייתם אינספור גווני השתייכות רעיוניים ומעשיים, ואינם שוללים א-פריורי כל גוון כלשהו.  תקווה גדולה הסתמנה.  נוצר סיכוי מוחשי לבטל את המשוואה יהודי=רבני.

משלהי המאה השמונה-עשרה ועד עצם הימים הללו מסרבים מנהיגי הכת הרבנית לשוב ולהיות כת בתוך עם, ושואפים להשיב את הגלגל לאחור, להשיב "עטרה" ליושנה, ולהחזיר את העם היהודי למצב של עם-כת.

עצם סירובם של מנהיגי הכת הרבנית לפתיחתה המחודשת של ההוויה היהודית (אשר נמשכת כבר קרוב למאתיים שנה) גורמת לשאלת "מיהו יהודי" להישאר בכותרות.  כל עוד תמשיך שאלה זו להטריד אותנו לא תתממש המהפכה הציונית והעם היהודי לא יהיה עם נורמאלי ומשוחרר.

עם משוחרר ונורמאלי הוא עם המאפשר לבניו לעבור מאמונה לאמונה ולהמשיך להרגיש בבית.

עם נורמאלי ומשוחרר הוא עם המעודד את בניו לפתח את אמונותיהם השונות בעזרת מקורותיהם המשותפים.

עם מוגבל ולא נורמאלי הוא עם הכופה על בניו הזדהות אפריורית עם אמונה ואורח חיים מוגדרים.

עם מוגבל ולא נורמאלי הוא עם ההופך את מקורותיו למקורות סמכותיים וכופה על בניו יישום אחיד למקורות אלו.

התנועה הציונית היא תנועה לשחרורו של העם היהודי.  אסור לה להסתפק אך ורק בשחרורו של העם הזה מעולם של זרים אלא לשאוף גם לשחרורו הפנימי של העם היהודי.  על תנועה זו לשאוף ברצינות לאפשר לבני העם היהודי להיות חופשיים בארצם.  עליה לעמוד חוצץ בין הרבנים לבין המתבוללים, להפר את ההסכם המסוכן ביניהם, ולמנוע מהם להמשיך ולשלוט בתודעתו של העם היהודי.  עליה לשחרר אחת ולתמיד את בני העם הזה מן הקונספציה הרבנית (היא הקונספציה של המתבוללים) לפיה כל מי שאיננו מקבל על עצמו את סמכותה של תורת משה הריהו מוציא את עצמו מהכלל של העם היהודי.

לפיכך, שאלת "מיהו יהודי" כפי שהיא עולה בימים אלו איננה צריכה להיות מוצגת כך.  באופן שבו היא מוצגת היא בעצם שאלת "מיהו יהודי רבני?", או ליתר דיוק: "מהם התנאים להתקבל לתוך המערכת הסגורה של הדת הרבנית?"

הוויכוח בין הרבנות האורתודוכסית לבין הרבנות הרפורמית הוא מאבק פנימי – מעניין כשלעצמו – בין שני זרמים היסטוריים בדת היהודית.  עם כל הכובד, לא אלו ולא אלו מוסמכים בעיניי לקבוע את זהותי הלאומית.

אינני חבר בכל כת או מועדון רבני שהוא – לא אורתודוכסי, לא קונסרבטיבי, לא רפורמי, לא ריקונסטרקציוניסטי – אף רב לא קובע את אורחות חיי, את השקפת עולמי ואת זהותי האידיאולוגית.  משום כך אף רב לא יקבע את זהותי הלאומית.


עם נורמאלי איננו כת ואיננו מועדון חברים.  אי לכך, בן עם אחד המעוניין להצטרף לעם אחר איננו צריך לעבור טקס כלשהו – סמלי או ביורוקראטי – של החתמת דרכונים, טבילת אש או שבועת אמונים. הצטרפות ללאום איננה עניין של טקס רגעי, אלא פועל יוצא של תהליך  ארוך ומתמשך.  עליו ליישם בפועל, משך שנים רבות, את כוונתו להשתלב בתוך המסגרת הלאומית החדשה, ולשלב בה את ילדיו.  הוא הדין בכל מי שחשקה נפשו, משום מה, להצטרף אל העם היהודי.

במילים אחרות ומפורשות:  גיור איננו אקט הצטרפות לעם משוחרר, אלא אקט הצטרפות לעם-כת מוגבל.

לכן:  כל עוד תותנה ההצטרפות לעם היהודי בגיור כלשהו (אורתודוכסי, רפורמי, קונסרבטיבי) לא יהיה העם הזה משוחרר וחזונה של התנועה הציונית לא יהיה ממומש.  ההצטרפות ללאום חדש היא תהליך אישי המותנה ברמת הפנמה גבוהה, ולא תהליך חיצוני או פורמאלי.  הקריטריונים להצלחתו או לכישלונו של תהליך זה הם סובייקטיביים לחלוטין.

ברגע שמרגיש אדם שהמרכיבים הביוגראפיים-לאומיים של העם היהודי – שפה,  מולדת, תרבות, מסורת וכדומה – הופנמו לתוכו ולתוך ילדיו, הריהו מוצא את עצמו בדיעבד כיהודי.  הוא הדין ביחס לתחושתו הפנימית של כל אדם המעוניין להשתלב לתוך כל מסגרת לאומית שהיא.

אולם, הצטרפות בדיעבד ללאום חדש איננה יכולה למחוק זהות לאומית קודמת – אדם אינו יכול למחוק את לאומיותו הראשונית – הוא יכול להוסיף עליה זהות לאומית אחרת ולהיות בעל זהות לאומית כפולה או חצויה.

יהודי רוסי שאינו חבר בכת הרבנית ומגדיר את יהודיותו כלאום הוא אדם בעל לאומיות כפולה ו/או חצויה.  האינטרס האישי שלי, כיהודי ריבוני, שאותו יהודי רוסי יצטרף עם ילדיו לתוך המערכת הלאומית היהודית ויחזק את הזרם הריבוני של העם היהודי בארצו ובמולדתו, אך כאדם ריבוני אין לי כל זכות מוסרית לשפוט אותו אם יחליט אחרת.  ממש באותה מידה שאין לי כל זכות מוסרית לשפוט את היהודי ה"חד לאומי" שנולד בארץ ישראל והחליט לגדל את ילדיו באמריקה.

היהודי הרוסי שקיבל על עצמו להגר לארץ ישראל לא יפסיק להיות בן הלאום הרוסי, ממש באותה מידה שהיהודי הישראלי שקיבל על עצמו להגר לאמריקה לא יחדל להיות בן הלאום היהודי.

שניהם יסתגלו ברבות הימים לעובדת היותם בעלי לאומיות כפולה (או חצויה) לנצח.  אם הם יחזיקו מעמד יש סיכוי שנכדיהם יהיו חד-לאומיים בריאים ומשוחררים.

אני, למשל, יהודי חד-לאומי.  יש לזה הרבה יתרונות (חוצפה ישראלית וכו').  יש לזה הרבה חסרונות (חוצפה ישראלית וכו').

אני אולי פחות גלותי מהדו-לאומי הממוצע.  לעומת זאת אני הרבה יותר פרובינציאלי ממנו.


המונח "יהודי" איננו הכרחי להגדרתם הכוללת של כל בני העם הזה.  מבחינה היסטורית, מדעית או ספרותית המונחים "ישראלי" או "עברי" אינם פחות נכונים.  הדגש צריך להיות מושם על אחדות השם הלאומי.

כל הניסיונות הללו לדבר על יצירתם של שני עמים – ישראלי לעומת יהודי – הם ניסיונות גלותיים.

טעות טרגית היא עצם הניסיון להגדיר את עצמנו אחרת (ישראלים או עברים) על מנת להיבדל מהקונוטציה הדתית-רבנית של המילה "יהודי".  אין זאת אלא השלמה אירונית ועלובה עם התפיסה הגלותית שישנו עם אחד הממשיך להיות שונה מכל העמים וממשיך לקבוע את זהותם הלאומית של בניו על פי אמונתם, ועל פי נוכחותו או אי נוכחותו של אלוהים בעולמם.

ישעיהו לייבוביץ ורחבעם זאבי הם בני אותו עם.  גם מאיר וילנר, מאיר כהנא, מאירקה פעיל ורבי מאיר בעל הנס הם בני אותו עם.  אין מה לעשות נגד זה.  אפילו שמעון פרס ויצחק רבין הם בני אותו עם.  אנטון שמאס, לעומת זאת, הוא בן עם אחר.  אני אישית הייתי מחליף בנפש חפצה את אנטון ברחבעם, אבל ראי ההיסטוריה יתפוס מיד  את השקר.  עוד לא נולד האדם שבחר לעצמו את האחים שלו.


השאלה המשמעותית היא:  האם יש סיכוי ליהודי ריבוני להשתלב בתוך העם היהודי, ולזכות להכרה מוחלטת כיהודי, או שהעם היהודי פולט מתוכו במקודם או במאוחר כל מי שלא מיישר קו עם הסמכות הרבנית?

יתכן מאוד שתפיסת היהודיות כלאום תתברר בדיעבד כאשלייתם של הוגים וחוזים ציוניים.  יתכן מאוד שבעוד דור יישארו רק שמות של רחובות מהוגים וחוזים אלו, ובעוד שני דורות גם זה לא.  ברחובות עצמם ישובו "יהדות" ודת להיות זהים לחלוטין, ויהודי ישוב להיות אך ורק זה שמקבל על עצמו את סמכותם של רבני דורו.

אם יוכיחו לי בעליל שהסיוט הנ"ל הוא בלתי נמנע, והמשוואה יהודי=רבני היא הכרחית, לא אחשוב  פעמיים – אקום ואלך מכאן.  העובדה שיהודיותי איננה ניתנת למחיקה איננה אומרת שעליי להישאר כאן בכל מחיר.

אבל אני מאמין בזכותו ובסיכוייו של כל אדם בעולם להפריד בין תחומי אמונתו לבין תחומי זהותו הלאומית.  אמונה זו היא אחת מאבני היסוד של השקפת עולמי הריבונית (כאדם) והציונית (כיהודי).

אני מאמין – למרות הסימנים המדאיגים בשטח – בסיכוייה של התנועה לשחרור העם היהודי להפריד סוף סוף בין דת ולאום.

אני מאמין באמונה שלמה שהסיכוי שלי להיות ריבוני בביתי הלאומי רב בהרבה מהסיכוי שלי להיות ריבוני בגלות.

כך השיב פרודון, ממבשרי הסוציאליזם האוטופי, למי שהציע לו להגר מצרפת לאמריקה וליצור שם "עם חדש בארץ חדשה".  "פה, אני אומר לך, תחת חרבו של בונפארטה, תחת שוטם של הישועים, תחת משקפי הבולשת, פה הוא המקום שעלינו לעבוד למען שחרור המין האנושי.  אין לנו שמים נוחים יותר ולא אדמה פורייה יותר…" וכך משיב הציוני שבי לגולה שבי: פה, בארץ חמדת אבות, נצליח לעבוד למען שחרור המין האנושי יותר מבכל ארץ אחרת.  אין לנו שמים נוחים יותר ולא אדמה פורייה יותר.


מנהיגים לאומיים המטיפים לאי הפרדה בין המסגרת הלאומית והתוכן הרעיוני הם מנהיגים השוללים את עצם ריבונותם של בני עמם.  כאלו, למשל, היו חלק גדול ממנהיגי מזרח אירופה בעבר הקרוב ביותר.  כאלו, למשל, הם כל המנהיגים הלאומיים הפונדמנטליסטיים בארצות האיסלם. 

כל מה שנאמר לעיל על שחרור ריבוני פנימי מהשלטון הרבני רלוונטי מאוד גם ביחס לעם הפלשתינאי.  יש להם בעיה לא פחות מסובכת עם האחים המוסלמים שלהם (מעמד האישה, חופש הפרט, קדושת הארץ וכו'). אנחנו יכולים, אמנם, להחזיק להם אצבעות ולהזדהות עם מאבקם הפנימי ברבנים שלהם, אבל זה לא ענייננו.  שחרורם החיצוני, לעומת זאת, הוא ענייננו המובהק.

שכן, כל עוד נמשיך לשלוט בעם אחר – לא נהיה עם ריבוני.  גם אם נקום מחר בבוקר ותופרד דת מלאום, ויבוטל הגיור, ויבוטלו חוקי האישות הרבניים כחוקי האישות הבלעדיים של מדינת היהודים.

עם ריבוני הוא ריבונו של עצמו ושל עצמו בלבד.

משום כך: כל עוד לא יזכה העם הפלשתינאי לשחרור מוחלט לא ישוחרר העם היהודי ולא יתגשם החזון הציוני.

אי לכך, מוטלת עלינו החובה הציונית להסיר מעל בני הפלשתינאי את עולנו ולהתיר אותם מאזיקינו, ולהפסיק להחזיק להם את האצבעות כל כך חזק, על מנת שיוכלו לחתום לנו על כל מיני הבטחות והתחייבויות, על מנת שנוכל סוף סוף להחזיר להם בביטחון את מה שצריך להחזיר, על מנת שישתקמו סוף סוף, ויתמקדו סוף סוף במלחמות התרבות הפנימיות שלהם, ויניחו לנו להתפנות לעצמנו ולהתמקד סוף סוף במלחמות התרבות שלנו, ובא לציון גואל.


ארי אלון הוא מרצה בבית המדרש ובישיבות החילוניות בבינ"ה.

מאמרים נוספים:

עת לבנות סוכה | חג סוכות

קריאה במגילת קהלת בסוכות, מניחה מולנו בבהירות שתי עמדות חיים: כלום לא חשוב ולא ישתנה מול הכל חשוב ויש אפשרות לשנות.
אז איך אפשר לחדש וליצור? ומה המשמעות של פעולות לשינוי בעולם שהכל בו צפוי וידוע? מה התכלית למעשים? […]

קרא עוד…

לקריאה >>

ראש השנה – חג שוויון ערך האדם

ראש השנה צריך להפוך לחג האולטימטיבי לשוחרי הצד והמאמינים בשוויון ערך האדם. על הקשר בין מעגל השנה, בריאת העולם, האנושות והאנושיות, והיכולת של קהילה לייצר תוכן משמעותי ורלוונטי, במאמר שלהלן. […]

קרא עוד…

לקריאה >>