יחד ננצח – פרשת תולדות || אילה דקל
“יחד ננצח” – זו הסיסמא שנבחרה למלחמה הזו. יש משהו חזק כל כך ביחד הישראלי בעת משבר, ביכולת לעטוף, לחבק ולעזור. יש משהו מצמרר כל כך ביחד הישראלי עכשיו. יחד שנולד מתוך תחושת בדידות נוראית. יחד שנולד מתוך מאבק עמוק בין מגזרים בחברה הישראלית בשנה האחרונה, יחד שנולד מתוך קושי.
אני חושבת שאחת השאלות הגדולות שמרחפות מעלינו במלחמה הזו היא שאלת היחד. איך הוא נראה היחד הזה? האם יש בו דעה אחת או דעות שונות. ומהו יחד באמת חזק שאיתו אפשר לנצח.
פרשת השבוע שלנו, פרשת תולדות, מציגה מודל כואב של יחד.
כבר כשהיתה בהריון מגלה רבקה כי יש לה בבטן יותר מילד אחד ואלוהים (שבאופן מיוחד מאד מדבר ישירות עם אשה!) מסביר לה – “שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים, מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ; וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ, וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר”.
לרבקה יש תאומים. שני בנים שנולדים בבטן אחת וכבר ברגע הלידה מתארים לנו איך יעקב אוחז ברגלו של עשיו, איך החיכוך בניהם ואולי גם התחרות, התחילה עוד בתוך הרחם.
לי יש אחים קטנים שהם שלישיה, שלושה בבטן אחת. כשהם היו ילדים אני זוכרת את אחד מהם מסביר לי כמה חשוב לשמור על עצמאות בתוך שלישיה, כמו שרק ילד שנולד כחלק מחבורה יכול להסביר. בגיל צעיר ממש הוא סיפר לי כמה כל אחד מהם צריך להרגיש שונה ומיוחד.
אמא שלי, הקשיבה להם. ובכל יום הולדת הם היו מקבלים את העוגות הכי שוות. כל אחד עוגה מיוחדת ואחרת.
אני מעדיפה לספר על אמא שלי ולא לספר על האימהות של רבקה. כי בעיני, רבקה ויצחק עושים טעות נוראית. במקום לראות את הייחודיות של כל ילד ולתת להם לצמוח זה לצד זה. הם גורמים להם להתחרות זה בזה.
יצחק אוהב את עשיו. רבקה את יעקב. כל אחד מהם דוחף את הבן האהוב עליו. עד שמגיע השלב שבו רבקה גורמת ליעקב לשקר לאבא שלו. להתחפש לאחיו כדי לגנוב את ברכתו.
יצחק ורבקה טועים בפרשנות שלהם למילים – יחד ננצח. יחד, פירושו לא שנהיה בדיוק אותו הדבר. זהו לא יחד שמנצחים איתו. ה”יחד ננצח” האמיתי, הוא יחד של שונים. שמכירים בשונות בניהם. ומתאחדים לאותה מטרה.
גם בתקופה הזו, לכל אחד ואחת מאיתנו יש תפקיד במערכה הזו. דווקא בגלל השונות בנינו. יש כאלה שמגויסים בצו שמונה ותפקידם להיות בחזית הלחימה. יש כאלה שצריכים לשמור על הרוח ותפקידם דווקא בחינוך בתרבות ובכלכלה. יש כאלה שתפקידם להתנדב כרגע בחקלאות ולהחליף ידיים עובדות שחסרות, כמו שעשו השבוע חניכות וחניכי המכינה השנתית שלנו. יש כאלה שתפקידם לזעוק ולעורר אותנו לעשייה. יש מקום לבכי ולצחוק, לכאב ולשמחה. כל אחד ואחת מאיתנו צריך לתרום את חלקו. ודווקא משום כך, דווקא בחיבור של החלקים השונים נוכל להגיע לניצחון האמיתי.
ושום ניצחון לא שלם בלי השלמת כל חלקי הפאזל. בלי החטופים שנמצאים עכשיו בעזה והלב שלנו חסר אותם.
אנחנו לא צריכים לבחור באחד על חשבון השני כמו שטעו לחשוב יצחק ורבקה. אנחנו צריכים לתת מקום לכולם ולכולן. עם האופי השונה של כל אחד ואחת. זהו היחד ננצח שלנו.
