בשבוע שעבר הגיעו לישראל לראשונה מאות ממנהיגי הקהילות היהודיות בארה”ב לכינוס השנתי של הוועד היהודי אמריקאי (AJC), שהתקיים השנה בירושלים לציון 70 שנה למדינת ישראל. תמיכתם הנלהבת במדינת ישראל ובביצור מעמדה הבינלאומי, הובילו לכך שפוליטיקאים מימין ומשמאל’ מראש הממשלה ועד לראש האופוזיציה, הגיעו לחלוק שבחים ולשתף ברעיונותיהם את המנהיגים שהגיעו מכל קצוות ארה”ב. הנואמים הישראלים הרעיפו על המשתתפים מחמאות וסופרלטיבים אך גם השפה המלטפת לא הצליחה לעמעם את תחושת הנתק ההולך ומתרחב בין שני הקיבוצים היהודים הגדולים של המאה ה-21, נתק עליו הצביעו כלל הנואמים מהצד היהודי-אמריקאי.
ביטוי לחוסר העניין של הציבור בישראל לגורלם של יהודי התפוצות מתבטא בסקרי עומק זהותיים הנערכים מדי שנה בישראל ומצביעים על מגמה הולכת וברורה של ירידה בתחושת השייכות לעם היהודי ועליה בתחושת הזהות כישראלים. העדר העניין אינו מייחד את ישראל אלא הוא מהווה מגמה גם בקרב הדור הצעיר של יהודי ארה”ב ההולך ומתרחק מהזדהות עם ישראל וערכיה. תהליך זה מוביל לירידה העקבית של צעירים שאינם אורתודוכסים בהשתייכות לקהילה ולהזדהות עם ישראל/ מציאות זו מהווה אתגר ממשי עבור ההנהגה היהודית התרה אחר ממשיכי דרכה בדור הבא.
התפתחויות אלו אינן צו הגורל, אלא הן פרי של נסיבות פוליטיות וחברתיות שהתרקמותן המשותפת הובילה לנתק הולך ומתרחב. המנהיגות היהודית הממוסדת אינה עומדת מנגד והיא פועלת במרץ כבר שנים לאיחויו בעזרת יוזמות כמו מסעות “תגלית”, שהביאו ארצה מאות אלפי צעירים לחוויה של ציונות מזוקקת; שותפויות בין ערים, בתי ספר ומרכזים קהילתיים מפה ומשם; תכניות חינוכיות במערכת החינוך הישראלית; שליחת שליחים הפוקדים את הקהילות לא רק כשליחים המעודדים עליה אלא כמובילי קהילה בתחומים של זהות ואחריות הדדית ועוד.
על אף צוותי החשיבה, המשלחות ההדדיות והכספים הרבים שמושקעים, הנתק ממשיך להתגבר ועל כן נראה שלא די בקיים אלא שישנו צורך בחשיבה מחודשת המשנה את הפרדיגמה בדבר מערכת היחסים. לצד שינוי מדיניות – בו לא אעסוק – ישנו צורך בכינונו של תהליך חינוכי קהילתי חדש הבנוי על שלושה יסודות: שייכות, מחוייבות והדדיות.
שייכות
תכניות רבות המביאות צעירים יהודים לארץ מבליטות את הצורך של הבאים ללמוד מאיתנו הישראלים כיצד לכונן מרחב יהודי-ציוני. מציאות זו מפספסת את ההזדמנות לדיאלוג מפרה בו שתי הזהויות מתעצמות מעצם המפגש. תכניות כדוגמת “תיקון עולם” המופעלות על ידי תנועת בינ”ה-התנועה ליהדות חברתית, מביאות עימן שיח אחר וחדשני. בתוכניות אלו צעירים מהתפוצות לומדים יחד עם צעירים ישראלים כיצד המקורות היהודים בפרשנותם התרבותית יכולים להוות מצע לזהותם כצעירים חילונים הרואים בערכים הליברלים-מערבים חלק אינטגרלי מעולמם.
הקבוצות המשותפות לא מסתפקות בלימוד אלא יוצאות לפעילות חברתית משותפת, הרואה בסיוע למבקשי מקלט, בהוראת אנגלית ברהט ונצרת עלית ובסיוע לילדים במועדוניות רווחה בדרום תל אביב, ביטוי מובהק לערכים יהודים בהם הם מאמינים. התמהיל בין ערכים ליברלים, מסורת יהודית וציונות עדכנית מוביל ליצירתו של דיאלוג מפרה שאינו משאיר את היהדות כמוזיאון של ערכים או כמקבץ פולקלוריסטי של שירי “הבאנו שלום עליכם”, אלא כמרחב תרבותי ההופך את השייכות הנגזרת מתוך גורל, לשותפות המושתת על ייעוד משותף אותו מעצבים יחד חברי הקולקטיב. בכך הופכים צעירים וצעירות אלו לחוליה נוספת בשיח המתקיים מימי עזרא ונחמיה בדבר היצירה המשותפת של יהודי ארץ ישראל ויהודי התפוצות.
מחויבות
חיי היום יום בישראל בה רשות הרבים מוגדרת כיהודית (לוח חופשות על פי לוח השנה העברי, השפה העברית כשפת המדינה ועוד) מובילה לכך שמרביתו של הציבור רואה ביהדותו עניין אינהרנטי המתקיים מכוח האינרציה. מתוך כך הדיון היהודי נדחק לקרן זווית ומקוטלג כדיון השייך לדתיים העוסקים בפרקטיקה הדתית ובמיצובה במרחב הישראלי. מעת לעת משרד החינוך מזהה את הבעיה ומפנה תקציבים לחיזוק הזהות היהודית במגזר הממלכתי, אולם על פי רוב הארגונים הזוכים לתקצוב להנחלת הזהות היהודית במערכת הינם ארגונים אורתודוכסים, אשר מהווים רק אחוזים בודדים מכלל הציבור המגדיר את עצמו כיהודי ברחבי העולם. מתוך כך נוצרת מציאות אבסורדית שבה התלמידים החילונים שיהדותם התרבותית יכולה להוות גשר בין הקהילות, מחזקים דווקא רכיבי זהות אורתודוכסים המסווגים את מרבית יהודי התפוצות כיהודים סוג ב’.
ראשיתו של השינוי טמון בכך שהציבורי החילוני ייקח אחריות פעילה על זהותו היהודית-ישראלית. כלומר, יראה ביהדות התרבותית מקור זהותי רלוונטי ודינאמי החורג מגבולות הפולקלור. הדגשתם של ערכים יהודים כדוגמת: “ערבות הדדית”, “אהבת הגר”, “כלל ישראל”, ו”אהבת הצדק והמשפט” באמצעות לימוד ומעשה יכולים להוות גשר בין הקהילות.
הדדיות
הדאגה להמשכיותו של העם היהודי אינה יכולה להוות פרויקט השייך לחסידי חב”ד מחד ולתורמים יהודים מהתפוצות מאידך. זוהי משימה משותפת שצריכה להיות מושתתת על הכרה שלכל קיבוץ יש מה לתרום לשותפות. בתקופה האחרונה בינ”ה פועלת להקמת מיזמים חינוכיים בארה”ב וכן בית למטיילים יהודים בהודו. מקומות אלו מביאים את רוח היהדות הישראלית החילונית מן הארץ אל יהודים בעולם. ובניגוד לפרדיגמה הקיימת בה היהודי העשיר מאמריקה תורם לפרויקטים בישראל, כאן מדובר ביוזמות חינוכיות הממומנות על ידי תורמים ישראלים הרואים בהדדיות ערך, ועל כן מוכנים להשקיע מכספם וממרצם על מנת לפתח זהות יהודית-חילונית בתפוצות.
יחסי ההדדיות אינם צריכים להסתפק בהשקעות כספיות אלא יש להרחיבם להפריה ההדדית במרחב האינטלקטואלי. יצירת הקשר סביב יצירה אמנותית מגוונת, מספרות ועד לקולנוע, הבוחנות שאלות של זהות ושייכות יכולה ליצר מרחב שיחתי משותף הקושר בין הציבורים. הרחבתו של ארון הספרים היהודי אל מעבר ליצירה ההלכתית הצרה למרחבי יצירה רחבים שנכתבו על ידי יהודים בכל ארצות פזוריהם, פותחת בפנינו מרחבים של שותפות תרבותית בה ציבורים נרחבים הן בישראל והן בתפוצות יכולים לחוש כשווים וכבעלי דעה משמעותית, שאינה באה ממקום אפולוגטי אלא מתוך עצמה של חדוות יצירה.
סיכום
בעידן בו תהליך רכישת הזהות הינה תוצר של תהליך מודע ופרו-אקטיבי, המתנהל על פי חוקי שוק, קשרי הגומלין בין ישראל לבין יהודי העולם (שרובם אינם משויכים לקהילה זו או אחרת) אינם מובנים מאליהם, אלא הם תוצר של בחירה מודעת בה יחידים וציבורים מעוניינים להכניס ערכים של מחויבות, שייכות והדדיות למכלול הזהותי שלהם.
על מנת שבחירה מעין זו תתקיים יש להשתית את הקשר על מצע משותף רחב ככל האפשר, דווקא הפרשנות הרואה ביהדות מרחב תרבותי הנוצר באופן דינאמי בכל דור ודור, יכולה להוות את הבסיס הרחב לכינונו של קשר בר קיימא המתעצב באופן תדיר על ידי ציבורים רחבים הכמהים לכינונו המשותף.
אברהם אייזן הוא מנהל מחלקת החינוך בבינ״ה.
