בינה בפייסבוק בינה באינסטגרם צרו קשר עם בינה במייל

מדרש געגועים לדרשן המזמר | מאמר לכבוד יום הולדתו של מאיר אריאל

לא סתם כותב אהוד בנאי בשירו על מאיר אריאל את השורה "ובאופק אחר על אותו דף גמרא, יושבים כולם יחד, גם אתה ואני". מאיר אריאל הוא ללא ספק אחד מגדולי הדרשנים החילונים שהיו כאן בחצי השני של המאה ה-20.

דרשן נבחן ביכולתו לקחת מקורות שונים מתקופות שונות, ודרך המפגש והשיח ביניהם לייצר אמירה חדה ובוטה על המציאות כאן ועכשיו. אך האמירה לא מתגלה בקלות, זו לא סיסמת בחירות שטחית כמו "שטחים תמורת שלום" או "ארץ ישראל לעם ישראל" . כאן מדובר באמירה, שכמו המציאות עצמה, היא מורכבת ולכן מי שירצה לפענח אותה יידרש קודם לפצח את הצופן שהדרשן הצפין בעזרתו את המדרש.

אחת הדוגמאות המובהקות לכך ביצירתו של מאיר אריאל הוא השיר "מדרש יונתי" המופיע באלבום "ירוקות" שיצא ב1988.

אך לפני שנצלול למדרש, אי אפשר לכתוב על היחס של מאיר אריאל לירושלים מבלי להכיר את הסיפור הבא אותו שמעתי ממקור ראשון ממורי אריה (בודה) בודנהיימר ז"ל שגם הוא כמו מאיר אריאל לחם בקרב על ירושלים בששת הימים: בעצרת הניצחון של חטיבת הצנחנים, לאחר שמושר השיר 'ירושלים של זהב' של נעמי שמר, בלחץ הלוחמים המריעים מזמינים לבמה לוחם צעיר ומרושל לבצע את הגרסה שלו לשיר שהיא גם במידה רבה גרסת הלוחמים: "ירושלים של ברזל"

לעומת ירושלים של זהב ושל נחושת ושל אור, ירושלים של מאיר אריאל היא ירושלים של ברזל ושל עופרת ושל שכול. בשיר יש תיאורים הירואיים של גדוד הפורץ קדימה ושל שמחה על כך שירושלים שוחררה, אך לצד זה גם הכאב על האמהות הבאות בקהל השכולות ועל הקרבנות של המלחמה. בבית האחרון יש פשרה והשלמה בין שני הצדדים – ירושלים היא גם זהב וגם עופרת בו זמנית, ושני אלה יכולים להתקיים זה לצד זה כל עוד החלום הוא "שלעד בין חומותייך ישכון שלום".

מדרש יונתי מציע מבט מפוכח יותר של אותו דרשן-לוחם, הכותב 20 שנה מאוחר יותר.

מדרש יונתי

מאיר אריאל מופיע יחף על הבמה בצעירותו

כבר בכותרת יש צופן – מדוע שיר על ירושלים נקרא מדרש יונתי? על מנת לפענח אותו עלינו ללכת לפרק ג' בספר צפניה, שם מופיעה ירושלים בשם "עיר היונה" ומתוארת כעיר מושחתת שהשרים בה הם כאריות שואגים, השופטים שאמורים להגן עלינו מפניהם הם זאבים האורבים לטרף, הנביאים האמונים על המוסר הם פוחזים והכהנים האמונים על הקודש מחללים אותו. כך, עוד לפני שהתחלנו לקרוא בשיר עצמו, ברור לנו מה עמדתו של המחבר על ירושלים של ימינו.

בבית הרביעי כותב רבינו מאיר כך:

"יונתי שוב בחגווי הסלע מרטט הנץ מעל – 
ובסתר מדרגה לבלע נפער פי הנפתל".

על מנת לפענח את הצופן כאן עלינו ללכת למדרש בשיר השירים רבה הדורש את הפסוק משיר השירים: "יונתי בחגווי הסלע בסתר מדרגה וגו'…"  המדרש מדמה את ישראל היוצאים ממצריים ליונה הנכנסת לנקיק הסלע על מנת להסתתר מפני הנץ אך בנקיק מסתתר לו הנחש. וכך היא מוצאת עצמה כלואה בין שני אויבים ואין לה מוצא. בבית הבא רומז לנו אריאל למה התכוון:

"זה – ארצות הים מאחורינו אנחנו תשוקתם. 
זה – הארצות שמסביבנו אנחנו זימרתם".

אנחנו כלואים כאן בין תשוקת המערב לירושלים או תשוקתינו למערב, לבין השכנים שמסביבנו שהלוחם מששת הימים ראה את חבריו נופלים לידו כזימרתם. השורש ז.מ.ר הוא שורש עתיק המופיע שני פסוקים קודם לכן בשיר השירים בהקשר של זמירת הענבים : "עת הזמיר הגיע". ממנו נגזרה בין השאר המילה העברית מזמרה.

ישנם עוד צפנים רבים החבויים בשיר, לא נוכל להתייחס כאן לכולם. אסתפק בהפניות קצרות לכמה מהם ואשאיר לקורא את התענוג לפענח אותם בעצמו:

בשיר של מאיר אריאל "כיכר השוק הומה", לעומת כיכר השוק הריקה של ירושלים של זהב של נעמי שמר.

ירושלים מתוארת כאן כ"עוטיה על עדרים" ממש כמו הרעיה בשיר השירים אשר הולכת חסרת הגנה בין הרועים בשדה בחיפוש אחר אהובה.

"אדמה אדמתי עד מותי" המופיע לקראת סיום השיר הוא ציטוט מתוך 'על גבעות שייח אבריק' של אלכסנדר פן, שיר שנכתב לכבודו של השומר המיתולוגי אלכסנדר זייד במלאת שנה להרצחו. השורה "אדמה אדמתי, רחומה עד מותי" אף נכתבה על קברו של אלכסנדר פן עצמו.דרך הציטוט הזה מרמז לנו אריאל את יחסו שלו עצמו לירושלים, שהוא יחס דואלי כפי שראינו ב'ירושלים של ברזל' – מצד אחד אהבה גדולה וקשר עמוק למקום, אך מצד שני רגישות וכאב על אלה שהקריבו את עצמם או שבתיהם הוקרבו לצורך שחרורה. כך בשיר 'על גבעות שייח אבריק' מופיעה מצד אחד דמותו של השומר העברי, איש ההגנה והאדמה, אך מצד שני מוזכרים השמות הערביים של המקומות עליהם הגן – "שיח אבריק" ו"חרתיה", ומהדהדים לנו גם את סיפורם.

דין רודף שלום

המסר של אריאל מתחדד לקראת סוף השיר, מסר ברור של יהדות שהיא רודפת צדק ודורשת שלום.

אריאל זועק: מה קרה ליהדות שלנו? מה אירע לה שהפכה להיות מיהדות של צדק חברתי, המסומל בשיר ע"י שנת השמיטה וכל הערכים החברתיים הגלומים בה, ליהדות שעניינה גזילת קרקעות והתנהלות במרמה? בבית האחרון הוא קורא לאותה רעיה משיר השירים המדומה לעם ישראל ואומר לה: אם את רוצה למצוא חן בעיני דודך, הראי לנו את מראך האמיתי, השמיעי את קולך וקראי לאמת ולצדק!

לו רק הראיני את מראיך, 
השמיעני קולך. 
אמת וצדק בשעריך, 
– זה נאווה מראך! 
– זה ערב קולך! 
– חן בעיני דודך!


ניר ברוידא הוא סמנכ"ל בינ"ה.

מאמרים נוספים: