פרשת השבוע שלנו היא חומר קריאת חובה לנערי האוצר שלנו: מדינת ישראל מככבת שוב ושוב בשנים האחרונות, בחמישייה המובילה בין המדינות המפותחות במדד האי שיוויון בהכנסה. המצב משתפר כאשר בודקים את ההכנסה נטו, לאחר מיסים וקצבאות – הפערים קטנים בהרבה. המיסוי הפרוגרסיבי שלנו מציל אותנו מאסון חברתי ופערים בלתי נסבלים. בזמן ששרותיי הרווחה והחינוך קורסים והבריאות הציבורית בסכנה, מרשים לעצמם מפעם לפעם קברניטי האוצר לפגוע בלב ליבה של המערכת הזאת ולצאת בתכניות הקטנת מיסים פופוליסטיות. המיליארדים שלא יועברו כביקורים לירושלים של ימינו לא יגיעו לעובדות סוציאליות המצילות משפחות, לא לחולים ולסל התרופות וגם לא לחינוך ציבורי שהוכח כדרך הטובה ביותר לצמצם פערים ולהביא לצמיחה כלכלית עתידית.
כך כותב רבינו מאיר:
כל הכאבים מלבינים בכותנה הנפתחת
ענן שחור גדול עולה במערב
אין אונים אתה עומד על הארץ מתחת
לראות את עמלך נחרב
אתה לא תתפלל אתה לא צריך מטפחת
קיבלת משבצת א-נו תוציא ממנה המירב (בס בבלון, מאיר אריאל)
כל מי שעבד בשדה יודע כמה קשה להוציא סוף סוף משהו טוב מהאדמה המחורבנת הזאת, כמה השקעה, יזע ודמעות שלפעמים נמחקות ברגע של סערה או בעונה של בצורת, ועכשיו לך תמצא מישהו שילווה לך בשביל הזרעים של שנה הבאה, וחזר חלילה עונה ועוד עונה… אבל כשזה מצליח “כל הכאבים מלבינים בכותנה הנפתחת.” אותו רגע מדהים שהאדמה הסרבנית נכנעת לחקלאי המסור ומניבה פירותיה הוא רגע קסום, משמח, משכיח כאב.
והנה בפתיחת פרשת כי תבא מצווה החקלאי לקחת את פרי הביכורים, את התנובה הראשונה, את הרגע המשמח הזה ולהיפרד ממנו. זוהי מצווה קשה, אכזרית כמעט. הכהן לא הזיע איתו בשדה, וגם לא בא לעזור לו כשהגשם החריב את שדותיו.
עם הנטל בא הביטחון
טקס הביכורים בבית הספר משכיח מאתנו את החוויה הזאת: חולצה לבנה, וסל יפה מלא בפירות העונה שאבא בעמלו הרב קנה אתמול אצל הירקן. תארו לכם שהיינו מבקשים מהילד להביא משהו שהוא עמל עליו זמן רב, ועכשיו הוא צריך לתת אותו לאחר. זה כבר מרגיש פחות חגיגי.
אז מה מהותה של המצווה האכזרית הזאת? אנו יכולים ללמוד זאת מ”מקרא ביכורים”, אוסף הפסוקים הפותחים את פרשתינו. או בשם המועדף עלי – הגדת ביכורים, זהו אוסף הפסוקים שכל אחד מנושאי הביכורים מצווה לומר כאשר הוא מביא את ביכוריו. פסוקים אלה הם בעצם תקציר של תולדות עמינו:
“אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי-שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב. וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה”
מתואר כאן עם ללא נחלה, אבינו יעקב היה רואה צאן נודד, שבעל הנחלות לבן הארמי העביד אותו בפרך ובסוף גם רצה לאבד אותו ואת כל משפחתו, לאחר מכן אותו יעקב התגלגל למצריים כאבי משפחת מהגרים אשר צאצאיהם יהיו העובדים הזרים של המצרים לעוד שנים רבות. זהו הטקסט אותו אומר החקלאי בכל פעם שנאלץ להיפרד מפרי עמלו ובכך בעצם הוא מזכיר לעצמו את גודל מזלו – בעל הקרקע אמנם נושא בנטל רב אך הוא גם בעל זכויות רבות: בטחון, עצמאות, ריבונות, רווחתו תלויה בעמלו. בשונה מהעובד הזר או מפועל היום אשר תלויים לעולם בחסדם של אחרים ולעולם אינם יודעים מתי ישבר מטה לחמם ויאלצו לנדוד למקומות אחרים.
עלינו לשים לב מיהם אילו המקבלים את הביכורים – וְשָׂמַחְתָּ בְכָל-הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ.
ברוב המצוות, לחבורת הלוי והגר מצטרפים גם היתום והאלמנה כנזקקים האולטימטיביים, המאיון התחתון של המקרא. אך כאן מוזכרים רק הלוי והגר. זאת, משום שהם מתארים את אילו שאין להם נחלות ולכן מצווה עלינו בעלי הקרקעות לשתף גם אותם בשמחת הביכורים וליהנות מפרי הארץ שלעולם לא יהיה באמת שלהם.
בשונה מההגדה של פסח שסיפורה הוא סיפור הימלטות, הפרשה שלנו היא פרשת התקומה החזרה אל הארץ, וכך היא נפתחת:
“וְהָיָה כִּי-תָבוֹא אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ. ב וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל-פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם”
ללמדנו שיחד עם הזכות בריבונות על הארץ באה האחריות לענייה וגריה, זכויות אילו קשורות אחת לשנייה ובלתי ניתנות להפרדה. אתה לא יכול להיות ריבון על מדינה ולהמשיך להתנהג כמו עבד נרדף. עכשיו תורך לדאוג לעבד הנרדף.
ניר ברוידא הוא סמנכ”ל בינ”ה.
