אבק הבחירות שוקע לאיטו, מאות אלפי המילים שהוטחו זו כנגד זו מוצאות את דרכן לתהום השכחה, לפחי המחזור ולארכיונים. אולם בעוד שהמילים מתפוגגות, התחושות שעוררו בנו ממשיכות להלך ביננו, עושות את דרכן ממחוזות התודעה למחוזות הרגש. חורצות חריצים של ספק ותחושת של אי נחת, מי לנו ומי לצרנו? האם אנו בדרך לאובדנה של הדמוקרטיה או שמא בפתחו של שחר חדש? רב הנסתר על הגלוי, אך לא ניתן להתכחש לכך שכל מערכת בחירות מבקעת את מעט הסולידריות שנשארה בציבור, המפנה את מקומה לזרמים עכורים של פחד ואימה מפני הזר והשונה. כל מחנה מתגלה כמאיים והחומות גבהות והולכות.
עיון בפרשת השבוע, פרשת ‘כי תבוא’, המהווה חלק מקבוצת הפרשות העוסקות בנאומיו של משה בטרם כניסת בני ישראל לארץ המובטחת, מעלה שאין חדש תחת השמש. היסודות העולים מהפרשה מעידים שעל אף התמורות הטכנולוגיות והחברתיות, הפסיכולוגיה האנושית נשארה דומה בבסיסה, גם לאחר אלפי שנים של חיברות והתפתחות. על כן, כפוליטיקאי משופשף, כאשר משה נואם בפני העם ערב כניסתם לארץ ישראל, הוא מניח ארבע יסודות שאמורים להוות את התשתית לבנייתה של החברה החדשה:
- נרטיב משותף
- סולידריות חברתית.
- הבטחה לעתיד טוב יותר.
- פחד מפני הבאות – מנזקי גוף, ועד להתמוטטות כלכלית וביטחונית.
מבט מהיר על מערכת הבחירות האחרונה מעיד שהתוודענו לכל אחד מהיסודות הללו, ולא באופן שוויוני. עיקר השיח הופנה ליסוד היצרי ביותר, הפחד מפני הלא נודע. מחול השדים המלבה, הוא המניע החזק ביותר לפעולה (50 פסוקים מוקדשים להפחדה לעומת 15 העוסקים בהבטחות לעתיד טוב יותר). לאחר מכן קיבלנו הבטחות ריקות אך נעימות לגבי עתיד כלכלי ובטחוני טוב יותר לנו ולילדנו. ובמעט הדקות המעטות שנשארו בין פרסומת לפרסומת, זכינו לשמוע כמה מילים על נרטיב משותף וסולידריות.
ביום שלאחר הבחירות משימתנו המשותפת היא לשנות את המינונים. להמעיט בהפחדות והבטחות נבובות ולהשקיע את עיקר המאמצים בכינונו של נרטיב משותף המבוסס על ערכים של סולידריות ואכפתיות. להמעיט בהפחדה מפני ה”אחרות”, מפני העני, מפני חסרי הרכוש, מפני המהגרים ובני דתות אחרות, ולהפנות את הסיפור המשותף ליסודות שמאפשרים לראות את הצמיחה המשותפת כערך. הד לתפיסה זו ניתן למצוא בטקסט המופיע בפרשתנו, כאשר עולה הרגל מגיש לכהן את חלקו בתרומות ובמעשרות (המיסוי המקראי): “ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש…..ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה’ אלוהיך ולביתך אתה והלוי והגר אשר בשעריך, כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית שנת המעשר ונתתה ללוי לגר ליתום ולאלמנה ואכלו בשעריך ושבעו” (דברים, פרק כ”א, פסוקים ט’-י”ב).
במילים קצרות אלו מזוקק הסיפור המשותף והתוויית הקשר בין המחויבות המוסרית למחויבות הפורמאלית (העלאת המס). הכריכה המשותפת של השניים היא הבסיס עליו מושתת הסדר החברתי. לצערנו גם בפרשה וגם במציאות הפוליטית-חברתית בה אנו חיים, היסודות הללו מתעמעמים בשיח מתרחב של הפונה ליסודות הבראשתיים שלנו, פחד וכמיהה לביטחון. בנקודה זו בזמן אנו צריכים להחליט האם אנו רוצים להמשיך במינונים הללו, או שמא אנו חפצים להפנות את תשומת הלב האישית והציבורית לשיח מפרה של לקיחת אחריות וסולידריות חברתית. היסודות השונים קיימים כבר אלפי שנים, האחריות שלנו היא לשנות את יחסי הכוחות ביניהם, ולהפנות את עיקר המאמץ לבינוי המשותף ופחות למפלג ולמפריד. אולי זה פחות קליט, מתנגן ושובה את הלב ואת העין – אך זו הדרך לכונן חברה חפצת חיים.
אברהם אייזן הוא מנהל מחלקת החינוך בבינ״ה
