פרשתינו מתחילה באיסור החמור על חילול נדר, ומייד ממשיכה בתיאור מפורט של המתקפה שמבצעים אבותינו במדיינים, שני נושאים שעל פניו אין קשר ביניהם, אך עיון מעמיק מגלה ביניהם קשר מהותי.
מה מטרת המתקפה המשולבת על המדיינים? אין זו מלחמת אין ברירה, לא התקפת מנע ואפילו לא כיבוש הארץ, כי הרי המדיינים ישבו בשטחים המואביים שאותם כבר כבשו ישראל מסיחון מלך מואב. יותר מכך, תוצאות המלחמה: אפס נפגעים לכוחותינו והשמדה טוטאלית לאויב, מעידות שגם לא מדובר במתקפה על צבא חמוש אלא על מטרה אזרחית מובהקת של שבטי רועים שנדדו בערבות מואב.
אם כן מה טיבה של מתקפה זאת? מטרות המלחמה היוצאות מהקבינט האלוהי אל משה ברורות: נקם נקמת בני ישראל… אחר תאסף אל עמך. עד כדי כך חשובה הנקמה שהיא מוצגת כמשימתו האחרונה של משה, מה שנשיא אמריקאי קורא “Legacy” הדבר שאתה חייב להספיק לפני סיום כהונתך, המורשת שתשאיר אחריך. משה לא יכול להרשות לעצמו לסיים את הקדנציה בלי להשלים את משימת הנקמה במדיינים. לכן יצווה משה לגמור את העבודה – לא להסתפק בהשמדת גברי מדין אלא לוודא הריגה גם של הנשים השבויות הכפותות.
מי שאינו שלם מבפנים, תמיד יהיה מאויים מבחוץ
סיבת ההשמדה מובהרת היטב על ידי משה: האיום האמיתי עלינו הוא לא גברי מדיין הלא חמושים אלא הנשים שבמצוות בלעם בן בעור מפתות אותנו ומשחיתות אותנו מוסרית מבפנים. לכן בשונה מכל קרב אחר אותו ניהלו בני ישראל כאן מצווים הם להשמיד את מקור הבעיה, את הנשים המפתות של מדיין.
במסכת סנהדרין (ק”ו ע”א) מתארים חז”ל את שיטת בלעם לפיתוי הישראלי הטהור לעבודה זרה: מכיוון שידוע שבני ישראל התמימים לא נמשכים לזנות אך מאד אוהבים פשתן, הם מציבים אשה זקנה מחוץ לסוכה שמתחזה למוכרת פשתן, וכאשר מגיע בן ישראל לקנות, מציעה לו הצעירה מבפנים מחיר נמוך יותר וכך מפתה אותו אל תוך הסוכה. שם הצעירה מוזגת לו יין, כאשר היין נכנס היצר בוער ורוצה הישראלי לבוא על הזונה וכך היא מאלצת אותו לעבוד את אלוהיה ולכפור בתורת משה. כך מסבירים חז”ל ופרשנים רבים את ההצדקה להשמדת נשות המדיינים.
האשמת בנות מדיין בחולשה המוסרית של בני ישראל משולה להאשמת קורבן אונס בכך שבשל לבוש חושפני גרמה לאנס לבצע את פשעו המתועב.
רבים ישאלו לנוכח קריאה בפרשה: מה פשר ההשתוללות חסרת המוסר של עם ישראל במלחמתם במדיינים? והרי תורתינו תורת שלום, כל דרכיה דרכי נעם. התשובה טמונה בקשר לפתיחת הפרשה בסוגיית הנדרים:
במסכת נדרים חז”ל עצמם מבהירים לנו שאין מדובר כאן בביצוע מצוות מהתורה אלא באיסורים שונים שאדם גוזר על עצמו ברגע של חולשה ובדרך כלל ללא כל צורך. לכן אל מול הציווי בפרשתנו שאדם לא יחלל בשום אופן נדר שלקח על עצמו, יבנו חז”ל דרכים רבות בהן יכול אדם לחלל את נדרו, מה שיבוא לידי ביטוי מובהק בתפילת כל נדרי המפורסמת.
כך מנסחת לנו הפרשה: “אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה”
לעומת זאת, כך מתפללים אנו ביום כיפור: “אם נדר נדרנו אין כאן נדר, ואם שבועה נשבענו אין כאן שבועה, אם קיום קימנו אין כאן קיום, בטל הנדר מעיקרו, בטלה השבועה מעיקרה…”
מי שמערכת ערכיו מעורערת, קשה לו לשלוט ביצריו, ופיו ולבו אינם שווים, צריך להקיף עצמו באיסורים ונדרים, צריך להרוג ולבנות חומות בינו לבין כל מה שמפתה את מוסריותו ויצריו, צריך לכנות כסוטים את כל מי שדרכיהם אינם דרכיו. אילו, הפנחסים, שבכל דור ימשיכו להחזיק בתורה של הרג, שנאת הזר והשמדת עמים.
ואילו אנחנו לא ניתן להם להשתלט על זהותינו ועל תורתינו ונמשיך להחזיק ולחזק את תורתינו הרודפת צדק ודורשת שלום, הדואגת לגר ליתום ולאלמנה, שכל דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום.
ניר ברוידא הוא סמנכ”ל בינ”ה.
