“וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה בִּנְעָרֵ֥ינוּ וּבִזְקֵנֵ֖ינוּ נֵלֵ֑ךְ בְּבָנֵ֨ינוּ וּבִבְנוֹתֵ֜נוּ בְּצֹאנֵ֤נוּ וּבִבְקָרֵ֨נוּ֙ נֵלֵ֔ךְ כִּ֥י חַג-יְהוָֹ֖ה לָֽנוּ:” | פרשת בא
שבט תשפ”ד – ינואר 2024
עינת לוי
השבוע ציינו 100 ימים לאחד האירועים הנוראיים והקשים שידע עם ישראל. 100 ימים הנראים כאחד. ימים בהם ילדינו, נערינו ונערותינו, אנשינו ונשינו נמצאים בשבי הטרור, חיילינו מסכנים את חייהם בהגנה על גבולות המדינה, ובעורף נלחמים על קיומה של שיגרה.
נראה, כי תוך כדי האירועים המתרגשים עלינו , התגלה לנו מחדש יסוד עתיק וחשוב של קיומנו המשותף, והמושג “עם” עולה על דל שפתינו יותר מבעבר. בשבועות אלו אנחנו חוזרים לקריאת הפרשות בהם התחיל להתגבש הלאום העברי, אותו זה שנכנה בהמשך ההיסטוריה עם ישראל והיום אנחנו מכנים העם היהודי. פרשות השבוע האלה מגלות לנו את ראשית ימיו של אותו העם, עמנו, בהם טמונות גם כמה ממהויותיו הבסיסיות.
מקובל להגיד שהראשון שהתייחס אל בני ישראל כעם הוא פרעה. בתחילת ספר שמות פרעה מכנה את בני ישראל עם- “וַיֹּ֖אמֶר אֶל־עַמֹּ֑ו הִנֵּ֗ה עַ֚ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל רַ֥ב וְעָצ֖וּם מִמֶּֽנּוּ׃” (שמות א,ט). מדרש לקח טוב מסביר: “הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו. עד עתה בני ישראל, מיכן ואילך עם בני ישראל”. פירוש המושג “עם” הוא: קיבוץ אנשים ממוצָא אחד שיש להם ארץ ותרבות ולשון משותפות (ע”פ האקדמיה ללשון עברית). הכינוי שנתן פרעה לעם ישראל מלמד אותנו שקרה משהו במהלך השנים. אותה משפחה הגיעה למצרים עברה שינוי, משהו במהות שלה השתנה ועתה הם לא רק משפחה, אלא עם, לאום, קבוצת אנשים שיש להם עמוד שדרה ובסיס משותף, אנשים הרואים את עצמם חלק מאותו דבר גדול המייחד ומאחד אותם. המדרש ממשיך בהסבר לשינוי שחל אצל אותה קבוצה שהפכה לעם ואומר: ” רב ועצום. רב בעם, ועצום ברכוש. ד״א רב בחכמה, ועצום בגבורה”. אותם בני ישראל, לא רק שגדלו מאוד מבחינה מספרית, אלא שצברו לעצמם נכסים- פיזיים ורוחניים. נכסי תרבות, חכמה ודעת. נכסים אלו הפכו עם השנים למרכיבי הזהות הלאומית שלהם, ועל כן מתאר אותם פרעה כעם.
אבל זהו רק חלקו האחד של הסיפור. בפרשת בא, אנחנו נחשפים למאפיין נוסף של העם הזה. משה ואהרון מנהלים משא ומתן עם פרעה בדרישה שישחרר את עם ישראל ממצרים ובכך לסיים את תקופת העבדות הקשה. פרעה מסרב ואלוהים מנחית על ארצו מכות קשות. הפרשה שלנו מתחילה אחרי המכה השביעית. סירובו של פרעה כבר גרם למצרים נזק רב ואבדות גדולות. למראה כל ההרס אומרים היועצים לפרעה: “עַד-מָתַי֙ יִהְיֶ֨ה זֶ֥ה לָ֨נוּ֙ לְמוֹקֵ֔שׁ שַׁלַּח֙ אֶת-הָ֣אֲנָשִׁ֔ים וְיַֽעַבְד֖וּ אֶת-יְהוָֹ֣ה אֱלֹֽהֵיהֶ֑ם הֲטֶ֣רֶם תֵּדַ֔ע כִּ֥י אָֽבְדָ֖ה מִצְרָֽיִם”. היועצים מנסים לשכנע את פרעה לשחרר את עם ישראל ולסיים גם את סבלם שלהם. פרעה משתכנע ואחרי שנים ארוכות מסכים לשחרר את עם ישראל לחפשי. אלא שפרעה ומשה חלוקים היו בדבר מאוד מרכזי – “מי ומי ההולכים?”. לעומת פרעה, המבקש לשחרר רק חלקים מעם ישראל (את הגברים), ולצורך מאוד מסויים (“לכו עבדו את ה’ “), משה מתעקש על שחררום של בני ישראל כעם:”וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה בִּנְעָרֵ֥ינוּ וּבִזְקֵנֵ֖ינוּ נֵלֵ֑ךְ בְּבָנֵ֨ינוּ וּבִבְנוֹתֵ֜נוּ בְּצֹאנֵ֤נוּ וּבִבְקָרֵ֨נוּ֙ נֵלֵ֔ךְ כִּ֥י חַג-יְהוָֹ֖ה לָֽנוּ:” (שמות י, ט). עם המורכב מכל חלקיו, נשים וגברים, צעירים וזקנים, ילדות וילדים. משה יודע כי היכולת של קבוצת אנשים-עבדים לצאת מעבדותם, לפתח תחושת חירות ולהתגבש יחד כלאום בעתיד טמונה בכך שכל חלקי החברה יהיו שותפים למהלך. ולא רק זה, משה מוסיף מטרה- “כי חג ה’ לנו”. כבר עכשיו, עוד לפני שרגל אחת דרכה מחוץ לגבולות מצרים- משה קובע חג! מועד שיציין את הרגע הדרמטי. כאמור, משה מבקש לשחרר את בני ישראל כעם ועל כן הוא גם מתחיל לייסד שגרות משותפות, שיהיו בבחינת נכסי תרבות סביבם תיבנה רוחו.
שיאו של התהליך שמתווה פה משה, יהיה שלושה חודשים אחר כך, במעמד הר סיני, שם יקבלו בני ישראל את התורה, נכס התרבות המרכזי של עם ישראל. אז אומר אלוהים להם אלוהים: ” אַתֶּ֨ם נִצָּבִ֤ים הַיּוֹם֙ כֻּלְּכֶ֔ם לִפְנֵ֖י יְהוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֑ם רָאשֵׁיכֶ֣ם שִׁבְטֵיכֶ֗ם זִקְנֵיכֶם֙ וְשֹׁ֣טְרֵיכֶ֔ם כֹּ֖ל אִ֥ישׁ יִשְׂרָאֵֽל׃ טַפְּכֶ֣ם נְשֵׁיכֶ֔ם וְגֵ֣רְךָ֔ אֲשֶׁ֖ר בְּקֶ֣רֶב מַחֲנֶ֑יךָ מֵחֹטֵ֣ב עֵצֶ֔יךָ עַ֖ד שֹׁאֵ֥ב מֵימֶֽיךָ׃” (דברים כט) כמו ביציאת מצרים, גם פה- ברגעים מכוננים, בהם מתעצבת דמותו של העם, רגעים בהם אנו משרטטים את גבולות זהותנו, כולם צריכים להיות שותפים.
נקודות המפנה האלו בסיפור יציאת מצרים מלמדות אותנו דבר חשוב- רק עם שיודע לא להשאיר אף אחד מאחור, רק עם שלוקח בחשבון את כל מרכיביו עד האחרון שבהם, רק עם שמתגבש סביב שיגרה משותפת ורק עם שנכסי התרבות שלו שייכים לכולם, ראוי ויכול להתקרא עם למשך דורות.
שבת שלום.
