יד מושטת וחרב בנדן
פרשת חקת
פרשת חוקת אינה נחשבת בדרך כלל לפרשה מדינית. היא עוסקת בשלל נושאים, ביניהם: פרה אדומה, מות מרים ואהרון ומי מריבה. ובכל זאת, לקראת סופה מופיעה סדרה של מפגשים בין עם ישראל לבין העמים שסביבו, ומתוכם עולה עיקרון מדיני ומוסרי חשוב ואקטואלי מתמיד: האיזון בין השאיפה לשלום לבין המוכנות למלחמה.
כאשר בני ישראל מבקשים לעבור בארצו של מלך אדום, הם אינם פותחים במלחמה. להפך. הם שולחים שליחים ומציעים מעבר מוסדר: "נַעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ" (במדבר, כ, יז). הם מתחייבים שלא לפגוע בשדות, בכרמים או במקורות המים. זוהי פנייה מכבדת, המבקשת למצוא דרך לחיות זה לצד זה.
אדום מסרב, ועם ישראל בוחר שלא להתעמת, משנה את מסלולו, וממשיך בדרך העוקפת את ארץ אדום.
בהמשך הפרשה מופיע מקרה דומה עם סיחון מלך האמורי. גם אליו נשלחת בקשה לשלום ולמעבר. גם הוא מסרב, ואף יוצא למלחמה נגד ישראל. רק אז מגיבה ישראל בכוח.
המסר העולה מן הפרשה אינו פציפיזם מוחלט, אך גם אינו תפיסה כוחנית. המלחמה איננה נקודת המוצא. נקודת המוצא היא ניסיון להגיע להסכמה, לשיתוף פעולה או לפחות לדו-קיום. רק כאשר היד המושטת נדחית וכאשר מופעלת אלימות מצד השני, מופעל גם הכוח.
רעיון דומה מופיע גם בהלכה היהודית. הרמב"ם קובע ש"אֵין עוֹשִׂין מִלְחָמָה עִם אָדָם בָּעוֹלָם עַד שֶׁקּוֹרְאִין לוֹ שָׁלוֹם" (משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות, ו, א). כלומר, מלחמה אינה אידיאל בפני עצמה, היא מוצא אחרון לאחר שניסיונות השלום לא הועילו ואין לנו ברירה אלא להגן על חיינו. תפיסה זו קיבלה ביטוי מרשים גם במגילת העצמאות של מדינת ישראל. לצד ההכרזה על הקמת המדינה בעיצומה של מלחמה קשה, בחרו מנסחיה לכלול פנייה ברורה לשכנים הערבים: "אנו מושיטים יד שלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן, וקוראים להם לשיתוף פעולה ועזרה הדדית עם העם העברי העצמאי בארצו. מדינת ישראל מוכנה לתרום חלקה במאמץ משותף לקידמת המזרח התיכון כולו".
זהו משפט יוצא דופן. מדינה שזה עתה קמה, שנמצאת כבר תחת מתקפת דמים וכאשר צבאות ערב מתארגנים לתקוף אותה, בוחרת להצהיר על רצונה בשלום. אך באותה מגילה עצמה אין ויתור על הזכות להגנה עצמית. היד מושטת לשלום, אך אין התעלמות מן המציאות. יש נכונות להיאבק על הזכות לחיים, לחירות ולביטחון.
נדמה שזהו אחד האתגרים הקבועים של חברה חופשית בכלל ושל מדינת ישראל בפרט. מחד, לא לאבד את השאיפה לשלום, גם כאשר המציאות מאכזבת, לא להתרגל למלחמה ולא להפוך את הכוח לערך בפני עצמו. ומאידך , לא להתבלבל בין תקווה לבין נאיביות. לדעת להגן על עצמנו כאשר אין אפשרות אחרת, וכאשר מופעל נגדנו כוח.
אתגר זה נעשה משמעותי במיוחד בתקופה זו של מלחמה ארוכה. כאשר חיים חודשים ושנים בתוך מציאות של איום, כאב ואובדן, קל לאבד אמון באפשרות של שלום. לעיתים נדמה שהכוח הוא השפה היחידה שהמזרח התיכון מכיר. מנגד, יש מי שמבקשים להיאחז בתקווה תוך התעלמות מן המציאות הקשה.
דווקא כאן מציעה פרשת חקת מצפן ערכי מאוזן. היא מזכירה שהשאיפה לשלום איננה חולשה, אלא נקודת המוצא. היד צריכה להיות מושטת תחילה. אך היא גם מזכירה שהאחריות לביטחון החיים מחייבת לעיתים להילחם כאשר יד זו נדחית.
במשך אלפיים שנה ליהודים לא היה קיום ריבוני, ומתוך כך לא הייתה כלל אפשרות או יכולת לקבל החלטות מסוג זה, אך מיום הקמתה של מדינת ישראל, המצב השתנה.
עם החירות מגיעה גם אחריות, ופרשת חוקת מזכירה שהיד המושטת והנכונות להילחם אינן שני ערכים סותרים. לעיתים הן שני צדדים של אותה אחריות. אנחנו לא צריכים לבחור בין שלום לבין ביטחון, אלא להחזיק בשניהם יחד. לשאוף בכל לב לשלום ולשכנות טובה, ובו בזמן להיות נכונים להגן על עצמנו כאשר אין ברירה אחרת.
בתקווה לימים של שקט, שלום, וביטחון, לנו, ולכל יושבי האזור.
שבת שלום.
