יצחק רבין נרצח כי הוא רדף שלום. בנאומו האחרון מוזכרת המילה ‘שלום’ לא פחות משמונה עשרה פעמים.
אחד המשפטים הזכורים ביותר מהנאום הזה, מדגים את מחויבותו להשגת שלום בצורה הברורה ביותר:
“הייתי איש צבא 72 שנים. נלחמתי כל עוד לא היה סיכוי לשלום. אני מאמין שיש סיכוי לשלום, סיכוי גדול וחייבים לנצל אותו למען אלה שעומדים פה, למען אלה שאינם עומדים פה, והם רבים בעם”.
למה אני מתכוון כשאני אומר שרבין רדף שלום? הרי כולנו, בסופו של דבר, מבקשים שיהיה שלום בעולם. רוצים לחיות בעולם עם כמה שפחות סכסוכים ועימותים. רובנו יודעים שהמלחמה רעה לישראל, שהסכסוך היהודי-ערבי גובה מחירי דמים איומים, מחירים כלכליים תובעניים על כלכלת ישראל ומחירים חברתיים קשים. רובנו יודעים שאי-השגת השלום עושה את מדינת ישראל מדינה מפוחדת, על קוצים, חרדה לביטחונה וחיה על חרבה. למרות שהכלכלה וההיי-טק בסך הכל משגשגים, רובנו הגדול יודע שאלמלא היינו נאלצים להפנות כל כך הרבה משאבים לביטחון המדינה, סיכוי גדול שיכול היה להיות פה הרבה יותר טוב.
לא מספיק רק לבקש שלום.
אז מה הפך את רבין למיוחד כל כך בעניין הזה?
נדרוש רגע בפסוק המפורסם: ״סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ״ (תהלים ל”ד ט”ו).
מה משמע “בקש שלום ורדפהו”? מדוע לא נאמר רק “בקש שלום”? מדוע צריך את הכפילות הלכאורה מיותרת הזו?
כאן מסתתר סוד כוחו של יצחק רבין כמנהיג בשנותיו האחרונות. רבין לא הסתפק בלבקש שלום, כמו שרובנו עושים ביום-יום. אפילו נפתלי בנט, אחד המתנגדים הבולטים לפתרון שתי המדינות ולהסכמי אוסלו, אמר על עצמו בועידת הארץ לשלום ביוני האחרון, “אין לאף אחד מונופול על השלום. גם לא לשמאל. אני רוצה שלום לא פחות מכם”. לכאורה, כולם רוצים שלום. ההבדל הגדול בין רוב-רובה המוחלט של המנהיגות הפוליטית היום בישראל, ובין יצחק רבין ז”ל – הוא זה. הם הסתפקו בחלקו הראשון של הפסוק. הם ביקשו שלום. רבין רדף אחריו.
אין דרך בלי מכאובים
ממקומו כחייל ומצביא, כמי שאיבד חברים רבים במלחמות ישראל, כמי שלחם נגד אויבי ישראל עשרות שנים – דווקא הוא יצא למרדף אחרי השלום. הסכמי אוסלו בוודאי לא היו מושלמים. ורבין הבין היטב שלצד השלום מדינת ישראל חייבת להתקיים בביטחון. הוא גם ידע שזה ייקח זמן, הרי הוא ניגש למשא ומתן עם אדם שלא סמך עליו כלל. הוא ידע שזה יהיה מאתגר מאוד, ודיבר על כך גם בנאומו האחרון:
״זה כרוך בקשיים, גם במכאובים. אין דרך לישראל בלי מכאובים. עדיפה דרך השלום מאשר דרך המלחמה. אומר לכם את זאת מי שהיה איש צבא ושר ביטחון, ורואה את כאבי המשפחות של חיילי צה”ל. למענם, למען בנינו ונכדינו, במקרה שלי, אני רוצה שהממשלה הזאת תמצה כל שמץ, כל אפשרות, לקדם ולהגיע לשלום כולל״.
מפעל ההשכחה השיטתי של רצח רבין נמשך כבר כמעט 22 שנה. מימין ומשמאל ניכרת תחרות עזה על הנרטיב והמסר החינוכי שישראלים צריכים או לא צריכים ללמוד מרצח ראש הממשלה.
מורשת רבין מושתקת משני הצדדים
השנה ניכר השיח במיוחד משני קצות הקצת הפוליטית: מחד גיסא מתגברים אירועי הזיכרון לרחל אימנו, שנפוצים מאוד במגזר הדתי לאומי והחרד״לי כדרך להשכיח את יום הזיכרון ליצחק רבין, ואולי כדי להשכיח את העובדה שרבין נרצח על ידי יהודי חובש כיפה, בן הציונות הדתית, בשר מבשרם. ואולי כדי להשכיח את הפולסא דנורא ואת ה״דין רודף״ שעשו רבנים בציונות הדתית אך שבועות לפני הרצח.
ומאידך גיסא, בשמאל ניכרים מאמצים אדירים להיות כמה שיותר א-פוליטיים, לא לדבר על הנסיבות שהובילו לרצח, לא לדבר על מורשתו המדינית של רבין ועל דרכו הפוליטית בשנותיו האחרונות. תחת מעטה של ״אחדות העם״ מתארגנות להן עצרות שלא מוזכרת בהן ולו בחצי פה צוואתו האחרונה של יצחק רבין.
אכן, החברה הישראלית שלאחר רצח רבין היא חברה משוסעת. ניסח זאת היטב הנשיא ריבלין ב׳נאום השבטים׳ המפורסם שלו. ואכן, נדרש איחוי עמוק ושיח בין הקבוצות השונות בחברה הישראלית. אבל האם זה צריך לבוא על חשבון המסר החשוב שאיתו חתם רבין את פועלו בעולם?
על האנדרטה שלמרגלות עיריית תל אביב כתובות המילים ״השלום – צוואתו״. ואכן, זוהי צוואתו: רדפו אחרי השלום. אל תחכו שהוא יגיע מאליו, אלא עשו כל מאמץ, למרות הויתורים והקשיים שבדרך – על מנת שילדינו ונכדינו יחיו במדינת ישראל אחרת. אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום. זו אינה קלישאה ריקה.
במעין אירוניה דקה של פרפראזה על אותו דין רודף שהביא לרציחתו – זועק לנו רבין מנאומו האחרון: את השלום לא רק מבקשים. אחרי השלום רודפים.
ירין רבן הוא מורה לפילוסופיה יהודית בישיבה החילונית בתל אביב וחוקר חילוניות יהודית.
