לראות את האור- פרשת בראשית
אילה דקל
החגים האלה הם טריגר. כל חג מחזיר אותנו למקום שבו היינו בשנה שעברה. ויותר מכולם שמחת תורה. השם שלו נשמע בכלל לא הגיוני. איך אפשר לשמוח ביום הזה שבו נהרגו ונחטפו כל כך הרבה אנשים ונשים. איך אפשר לשמוח כשמאה ואחת חטופים וחטופות עוד שם?!
ומיד אחרי, מגיעה שוב פרשת בראשית. הפרשה שבה העולם מתחיל שוב מהתחלה. אחרי הכאב הגדול. שוב, אנחנו נדרשים לבריאה מחודשת. בשנה שעברה נאחזתי בפרשת בראשית. הרגשתי שעכשיו אחרי התוהו ובוהו נצליח להיברא מחדש. אבל לא ידעתי ולא העלתי בדעתי שמצפה לנו שנה שלמה של תוהו ובהו, שהבריאה מחדש תהיה כל כך סיזיפית וקשה.
בפרשת בראשית, האור נברא פעמיים. ביום הראשון אלוהים אומר – יהי אור. אבל רק ביום הרביעי הוא בורא את המאורות, את השמש והירח. הדבר הזה מאד מוזר וגם חז”ל כבר שאלו עליו, איך האור נברא ביום הראשון אם השמש והירח נבראים רק ביום הרביעי? יש כאן סתירה לא הגיונית. ומכאן חז”ל לומדים שהאור שנברא ביום הראשון הוא לא אור רגיל שכולנו מסוגלים לראות. הוא אור אינסוף, אור שהאדם הראשון היה מביט בו ורואה את כל הנסתרות – “צופה בו מסוף העולם ועד סופו”[1]. והאור שלנו, האור שרואים רוב בני האדם נברא רק ביום הרביעי.
בהמשך מתארת מסכת חגיגה שהאור הראשון שברא אלוהים נגנז. והוא ידוע עד היום בשם – האור הגנוז. “דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אוֹר שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּיוֹם רִאשׁוֹן, אָדָם צוֹפֶה בּוֹ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ. כֵּיוָן שֶׁנִּסְתַּכֵּל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּדוֹר הַמַּבּוּל וּבְדוֹר הַפְּלַגָּה וְרָאָה שֶׁמַּעֲשֵׂיהֶם מְקוּלְקָלִים — עָמַד וּגְנָזוֹ מֵהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְיִמָּנַע מֵרְשָׁעִים אוֹרָם״. וּלְמִי גְּנָזוֹ — לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא”[2]
האור הטוב והראשוני של העולם נגנז בעקבות המעשים הרעים של בני האדם. הוא חבוי, ומחכה, לצדיקים שיעמלו קשה כדי למצוא אותו. כדי להאיר איתו את העולם מחדש. בסיפורי חסידים של מרטין בובר, שואלים החסידים איפה אפשר למצוא את האור הגנוז ומשיבים להם שהוא מוחבא בתורה. אבל אז הם שואלים מה יעשו צדיקים כשימצאו את האור הגנוז, אותו אור אינסוף שיכול לתקן את העולם. והתשובה היא פשוטה, “יגלוהו באורח חייהם”.
[1] מסכת חגיגה דף יב עמוד א
[2] מסכת חגיגה, דף יב עמוד א
אין אור גנוז ואינסופי שיכול לתקן את העולם בבת אחת אומר המדרש, זה חלום שלא יכול להתגשם. אבל יש מעשים, מעשים טובים, קטנים וגדולים. מעשים יום יומיים. אורח חיים שכולו עשייה למען האחר או האחרת. זה מה שמגביר את האור בעולם. זה מה שמגלה את אור בראשית. זה מה שיעזור לנו לבנות את העולם מחדש.
אני קוראת את המדרש הזה אחרת השנה ומבינה שהתהליך של יצירת האור בעולם לא מתרחש בבת אחת. לא מספיק להגיד – ויהי אור – כדי שהאור יגיע. לא מספיק לזעוק כדי להביא את האור. ולפעמים יש תחושה שהאור חבוי איפשהו ואנחנו עומלים בוקר וערב כדי לנסות למצוא אותו בתוך התוהו ובוהו של העולם. בריאה מחודשת היא סיזיפית, היא לוקחת זמן ודורשת מעשים רבים. יש אור חבוי בעולם אבל צריך גם שמש וירח שיעשו את הפעולה היומיומית והמאומצת של לזרוח מידי יום ביומו. להאיר את העולם כל פעם מחדש.
אנחנו ניצבים בפרשת בראשית השנה קצת מותשים, אחרי שנה שבה אנחנו זועקים יהי אור, שנה שבה כמעט כל בוקר כל אחד ואחת מאיתנו מתעקשים לקום כמו השמש והירח ולהמשיך לעשות מעשים יומיומיים כדי להצליח להאיר ולזרוח אפילו מעט.
פרשת בראשית מספרת לנו שתהליך בריאת העולם מחדש הוא לא תהליך קל. הוא תהליך שיש בו עבודה סיזיפית לא פשוטה. שיש בו עליות ומורדות. אבל אני מאמינה שלאט לאט נצליח.
בסוף יידלק מחדש האור.
