אל הנער ידך אל תשלח
פרשת וירא
אנחנו מצפים מהמשפחה להיות המקום שבו איננו צריכים להצדיק את זכותנו להשתייך. משהו במשפחתיות היהודית שאנחנו ממשיכים להיאחז בו, ואפילו מתגאים בו. אף שאנחנו מערביים לגמרי, מקדשים את חירות היחיד ומבקשים לבחור בעצמנו איך לחיות, המשפחה היהודית נותרת מרכז הכובד: נפגשים סביב שולחן החג, מתרחקים וחוזרים, מתגייסים כשמישהו זקוק לעזרה. אנחנו מצפים מהמשפחה להיות המקום הבטוח שלנו: מקום בו אנחנו רשאים להיות מי שאנחנו, ויש מי ששומר עלינו. נדמה שהציפיות האלו נטועות עמוק במסורת שלנו. ובכל זאת, הקריאה בפרשת וירא מעוררת אי־נוחות דווקא ביחס להבטחה הבסיסית הזאת – שהמשפחה תהיה מקום בטוח.
שוב ושוב לאורך הפרשה, המשפחה נעשית למקום של סכנה: אברהם מציג את שרה כאחותו כדי להגן על חייו; לוט מציע לאנשי סדום את בנותיו כדי להגן על אורחיו; בנותיו של לוט משקות אותו יין ושוכבות עמו כדי להעמיד צאצאים; והגר וישמעאל נשלחים מבית אברהם אל המדבר.
הנסיבות אמנם שונות, אך מתוך רצף הסיפורים עולה שאלה משותפת: מה קורה לאחריות שלנו כלפי הקרובים לנו כאשר היא מתנגשת בפחד, במוסכמה חברתית או במטרה נעלה?
השאלה הזאת מגיעה לשיאה בסוף הפרשה: אברהם יוצא לדרך עם בנו יצחק, עצי העולה, האש והמאכלת.
סיפור העקדה נפתח בהכרזה: ״האלוהים ניסה את אברהם״. מלכתחילה אנחנו מוזמנים לקרוא את מה שיבוא בהמשך כמבחן, ולהפנות את מבטנו אל האדם הנבחן: האם יעמוד בו? עד כמה עמוקה אמונתו?
אלא שההתמקדות באברהם מותירה את האלוהים מחוץ לשאלה. לנו, הקוראים, מותר לשאול: מה טיבו של המבחן הזה, והאם ראוי בכלל להציב אותו? מה אמור אב להוכיח בנכונותו להקריב את בנו? והאם מי שדורש ממנו לעשות זאת ראוי לאמונו?
השאלה נעשית קשה עוד יותר כשחושבים על אלוהים כדמות אב. בדימוי המשפחתי הזה טמונה הבטחה של דאגה ושל ביטחון. והנה, בעקדה, דווקא הוא דורש מאברהם לפגוע בבנו כדי להוכיח את נאמנותו אליו. אברהם נדרש לבחור בין אחריותו כאב לבין הציות למי שבו הוא נותן את אמונו העמוק ביותר.
ויש במבחן הזה דבר מטריד נוסף: אברהם הוא שנדרש להוכיח את אמונתו, אך יצחק הוא שאמור לשלם בחייו. האב נבחן, הבן נעקד. האם אדם רשאי להוכיח את אמונתו במחיר חייו של אדם אחר? דווקא הקרבה ביניהם מחדדת את הקושי: יצחק הולך עם אביו, סומך עליו. האם האחריות האבהית של אברהם מתבטלת מול הצו האלוהי? אנחנו מחויבים לשאול גם על גבולות הציות לו.
השאלה הזאת מלווה אותנו גם מחוץ לסיפור המקראי. העקדה נעשתה לשפה שבה אנחנו מדברים על יחסים בין אבות לבנים, וכן על היחסים בינינו לבין הארץ הזאת – יחסים שיש בהם הקרבה, שכול וגבורה. השפה הזאת יכולה לתת משמעות לכאב שקשה לשאת. אבל כשהנכונות להקריב נעשית מופת, אנחנו עלולים לדלג על השאלה: מי מוסמך לדרוש את הקורבן, וממי.
בתוך השפה המוכרת הזאת, מציעה נעמי שמר בשירה ״עקדת יצחק״ תנועה אחרת:
ומכל ההרים שבארץ ההיא,
תעלה צעקה גדולה:
הנה האש והנה העצים
והינהו השה לעולה
ריבונו של עולם המלא רחמים
אל הנער ידך אל תשלח
אל הנער ידך אל תשלח –
במקרא, הקריאה לעצור מגיעה מן השמים. אצל שמר, הצעקה עולה מן הארץ ותובעת מאלוהים את הרחמים המיוחסים לו. כאילו הארץ עצמה משמיעה קול: גם אם עבורי או בשמי מבקשים להקריב את הנער, איני חפצה בקורבן הזה. יש כאן אפשרות למסורת שבה גם האדם רשאי לדרוש, למחות ולהציב גבול.
מתוך הסיפורים המערערים של פרשת וירא נוכל לשוב ולשאול מה אנחנו מבקשים להנחיל לילדינו: איזו אחריות מטילה עלינו אהבתנו אליהם, והאם נעמוד בה גם כשיידרשו מאיתנו הוכחות לנאמנות אחרת.
שבת שלום
