מרטין לותר קינג הבן הוא בוודאי אחת הדמויות החשובות ביותר בהיסטוריה האמריקאית, ואולי אחת הדמויות החשובות ביותר בהיסטוריה של מאה השנים האחרונות. כמנהיג התנועה לזכויות האזרח הוביל קינג מאבקים חברתיים לביטול ההפרדה הגזעית, לשוויון זכויות ולהענקת זכות ההצבעה לשחורים בארצות הברית. קינג היה הבולדוזר שמוטט את חומת הגזענות, העבדות, ההפרדה הגזעית והאפליה החוקית כלפי שחורים באמריקה. חומה שאולי חלקים ממנה עדיין נותר למוטט סופית, אבל את עיקר המלאכה הוביל מנהיג אחד, כומר פרוטסטנטי יליד ג׳ורג׳יה.
העיסוק בדמותו של קינג יכול אולי להיראות מוזר. מה לנו ולמנהיג אפרו-אמריקאי שנרצח לפני חמישים שנה, ופעל למען זכויות שחורים 
בארה”ב? אבל מעבר לעובדה שדמותו של קינג שימשה ומשמשת השראה לצעירים אקטיביסטים בכל העולם, הרי שאת הקשר ההדוק של קינג עם היהדות כמעט ולא ניתן להטיל בספק. הוא היה חברם הטוב של רבנים רבים, המפורסם בהם היה הרב אברהם יהושע השל. בצעדה המפורסמת מסלמה למונטגומורי (שהונצחה לאחרונה בסרט העלילתי הנהדר Selma) צעד קינג ביחד עם רבנים ואנשי דת מוסלמים, ואחז בראשית הטור בספר תורה. מעבר לסולידריות הבין-דתית, קינג עצמו התבסס רבות על התנ״ך, כלומר על הברית הישנה. מבחינת עולמו התרבותי, עולם הדימויים שלו והתוכן הרוחני שקידם, הרי שתפישת עולמו הייתה קרובה מאוד לתפישת עולם של יהודים רבים. לבסוף, ואולי החשוב ביותר – קינג עשוי להיות, גם חמישים שנה לאחר מותו, מקור השראה לכל מי שמוצא בנכסים התרבותיים השראה ומוטיבציה לעשייה חברתית, לשינוי חברתי ולבנייה של קהילה אקטיביסטית ויוצרת. בבחינת ״גדול תלמוד – שמביא לידי מעשה״ (קידושין מ׳ ב׳).
בנאומו האחרון של מרטין לות׳ר קינג, I’ve Been to the Mountaintop (״אני הייתי על פסגת ההר״), שנישא בסך הכל יום אחד לפני שנרצח קינג, הוא משכלל סופית את מה שעשה גם בנאומים אחרים: לספר את סיפור מאבקה של התנועה לזכויות האזרח כשחזור על-היסטורי של תנועת היציאה ממצרים; את השחרור הפוליטי של השחורים בארצות הברית כהגעה ל׳ארץ המובטחת׳; ואת דמותו שלו כנביא ומנהיג בצלמו ובדמותו של משה המקראי, לא פחות ולא יותר.
מסע בעקבות ההיסטוריה
קינג פותח את נאומו האחרון במסע דמיוני לאורך ההיסטוריה – מסע שאלוהים בכבודו ובעצמו מזמין אותו לעשות:
״אם הייתי עומד בתחילתו של הזמן, עם האפשרות לקחת מעין מסע פנורמי וכללי לאורכה של ההיסטוריה האנושית עד לרגע זה, ואלוהים הכל יכול היה אומר לי, מרטין לותר קינג, באיזה עידן היית רוצה לחיות?״
כבר פתיחתו של הנאום ממצבת את קינג בעמדה נבואית, עמדה של שיחה ישירה עם אלוהים והזמנה למסע בזמן ובחלל. את המסע פותח קינג במצרים, שם הוא צופה ממעל על מסעם של בני ישראל ״מהמרתפים האפלים של מצרים… דרך הים האדום, לאורך החרבה ועד לארץ המובטחת״. למרות נפלאות המחזה, שלא בכדי פותח את המסע הדמיוני של קינג, הוא אינו נשאר שם. ממצרים הוא עובר ליוון העתיקה, לרומא, לרנסאנס, לרפורמציה, לביטול העבדות על ידי הנשיא לינקולן ולשפל הכלכלי הגדול.
המסע הדמיוני מסתיים שוב בדיבור ישיר של קינג אל אלוהיו, בו הוא מבקש לבלות רק כמה שנים במחצית השנייה של המאה העשרים. כך, הוא אומר, יהיה מאושר. תקופתו היא תקופה מיוחדת, כך הוא מסביר. אבל לא רק בגלל המאורעות הפוליטיים, אלא בגלל ההשתמעות שלהם לבואה של הגאולה. משמעות אסכטולוגית, שעוסקת בעתיד אוטופי ממש.
אל עבר הגאולה
קינג מציג שתי אפשרויות להתקדמות האנושית, שתיהן במידה מסוימת נמנעות ובמידה מסוימת בלתי נמנעות. האפשרות הראשונה היא התקדמותה של האנושות, המתבצעת בימים אלה ממש, לעבר הגאולה:
״אני רואה את אלוהים עובד בתקופתנו זו של המאה העשרים, בדרך שאנשים מגיבים אליה משום מה. משהו קורה בעולמנו. המוני אנשים מרימים את ראשם, ובכל מקום שהם מתאספים היום … הזעקה היא תמיד אותה זעקה: אנחנו רוצים להיות חופשיים…״.
לעומת זאת, האפשרות השנייה היא הופעתם של הכוחות המושכים את האנושות אל עבר הכליון:
״אם משהו לא יקרה, ובמהרה רבה, שיוציא את האנשים השחורים בכל העולם משנות עוניים הארוכות, משנות סבלם והזנחתם הממושכות – הרי שהעולם כולו נחרץ דינו. אני שמח שאלוהים איפשר לי לחיות דווקא בתקופה זו, כדי שאוכל לראות את מה שמתגלה ועולה. ואני שמח שהוא איפשר לי לחיות דוקא כאן, בממפיס טנסי…״.
קינג אומר לנו שאם לא ייעשה מעשה שיאפשר להחיש את הגאולה, האנושות כולה נידונה לכלייה. אולם הוא מקפיד מבחינה רטורית לסיים את הפסקה בטון חיובי, ולדבר על ה-Unfolding של האירועים, כלומר – על היחשפותה של התכנית האלוהית.
קינג שומר בכוונה תחילה על עמימות זו באשר להיתכנותן או הכרחיות התרחשותן של שתי האפשרויות, זו החיובית וזו השלילית. בכך הוא נשאר נאמן למקורותיו הפרוטסטנטיים וההומניסטיים כאחד. מצד אחד לדרישה לפעולה אנושית אקטיבית, יזומה, אל מול הגאולה ובתוכה. ומצד שני לידיעה הנוצרית שהדבר אינו לגמרי בידיו של האדם, או במילים אחרות: שבמידה מסוימת הכל צפוי והרשות נתונה.
יוצאים ממצרים
נרטיב יציאת מצרים מופיע שוב באמצעו של הנאום, אולם הפעם הוא משמש למטרה אחרת. קינג טוען שבכל פעם שפרעה רצה להאריך את תקופת עבדותם של העברים במצרים, הוא דאג שהם יילחמו אחד בשני. אולם כשהעבדים התאחדו, פרעה נכשל במזימתו והחל תהליך שחרורם של העבדים. מכך הוא מסיק שעל השחורים להישאר מאוחדים, ורומז בכך באופן די בוטה למציאות הפוליטית הפנים-קהילתית בממפיס (ובאופן ממוקד יותר, למחלוקת האם לצעוד בניגוד לצו בית המשפט או לשמוע לקול הצו ולדחות את הצעדה). מעניין לראות שפרשנותו זו על אחדותו של עם ישראל אינה מגובה בכתוב בספר שמות דווקא, אלא בפרשנותו הדי-חופשית של קינג לתנ״ך.
דימוי השחורים בארה״ב לבני ישראל שמצפים ומחכים ליציאה ממצרים הוא לא חידוש של קינג. הוא טבוע עמוק בתרבות השחורה בארה״ב כבר מימי העבדות. כך למשל אחד משירי העבדים הידועים ביותר היה זה:
“Jesus Christ, He died for me,
Way down in Egypt Land
Jesus Christ, He set me free
Way down in Egypt Land”.
בספרו ״יציאת מצרים כמהפכה״ בוחן מייקל וולצר את השתלשלות הדימוי של מצרים בהיסטוריה המערבית, כמקום שממנו צריך להשתחרר – לצאת מעבדות לחירות. בנאומיו של מרטין לותר קינג הגיע דימוי זה לכדי זיקוק ברור ומעניין במיוחד.
כומר, רב, אקטיביסט
קינג חוזר לצייר את עצמו כנביא בהמשך הנאום, כאשר הוא מדבר על תפקידם של הכמרים בהנעת המאבק.
״מי זה שאמור לנסח את געגועיו ושאיפותיו של העם לחופש, יותר מאשר איש הדת? במובן מסוים הכומר צריך שתהיה אש עצורה בעצמותיו, ובכל מקום שיש בו חוסר-צדק, הוא מוכרח להצביע על כך״.
עד כאן נראה שתפקידו של הכומר הוא ארצי למדי. תפקידו להצביע על אי-צדק באשר הוא מתקיים. אולם קינג ממשיך ומצייר את הכומר כנביא של ממש:
״איכשהו, הכומר חייב להיות כמו עמוס הנביא, שאמר ״״אֲדֹנָי יְהוִה דִּבֶּר, מִי לֹא יִנָּבֵא״ (ג׳, ח׳). ועוד אמר, ״״וְיִגַּל כַּמַּיִם, מִשְׁפָּט; וּצְדָקָה, כְּנַחַל אֵיתָן״ (ה׳, כ״ד). איכשהו הכומר צריך לומר כמו ישו, ״רוּחַ אֲדֹנָי עָלָי, יַעַן מָשַׁח אֹתִי לְבַשֵֹר עֲנָוִים, [שְׁלָחַנִי לִקְרֹא לִשְׁבוּיִים דְּרוֹר, וּלְעִוְרִים פְּקַח־קוֹחַ, לְשַׁלֵּחַ רְצוּצִים חָפְשִׁים]״ (לוקס, ד׳, 19-18)
בצטטו את עמוס ואת ישוע (מפיו של השליח לוקס), מציב עצמו קינג על במה אחת עם הנביאים הגדולים ביותר. כביכול הוא מדבר על ״preacher״ בגוף שלישי, אולם הרוח הכללית של הנאום מעוררת חשד רב שהוא מדבר דווקא על עצמו. ההתייחסות לעמוס אינה מקרית, שכן עמוס מדבר על הפער בין ״הארץ המובטחת״ ובין התנהלותה המעשית. לדעתי כך רומז קינג לפער האדיר שבין האתוס הדמוקרטי האמריקאי ובין קיומה של ההפרדה הגזעית, האפליה והדיכוי המתמשכים. לכך מתייחס קינג בהמשך:
״זה בסדר לדבר על רחובות שופעים חלב ודבש, אבל אלוהים ציווה עלינו לדאוג דווקא לאשפתות, ולכל ילדיו שאינם יכולים לאכול שלוש ארוחות ביום. זה בסדר לדבר על ‘ירושלים החדשה’ (ביטוי לגאולה שתתרחש דווקא בארצות הברית) אבל יום אחד כמריו של אלוהים חייבים יהיו לדבר על ניו יורק החדשה, על אטלנטה החדשה, על פילדלפיה החדשה, על לוס אנג׳לס החדשה, על ממפיס, טנסי, החדשה. זה מה שעלינו לעשות!״
קינג קורא כאן בקריאה ברורה: לא מספיק לדבר על חזון ארצות הברית השופעת והנהדרת, אם אנחנו לא מסוגלים לדאוג לרווחתם של כל תושביה, כאן ועכשיו. כביכול חותר קינג תחת היסוד הרטורי של עצמו, בכך שהוא מבטל לכאורה את חשיבותו של חזון ״הארץ המובטחת״ ומדבר על הכאן-ועכשיו. אבל דווקא בכך שהוא מדבר על קשיי היומיום, הוא לוכד את קהל מאזיניו ומרומם את המציאות היומיומית שלהם לרמה של הנבואה המקראית שדורשת חסד, צדק וצדקה – ולא פולחן וזבח [1].
נביא, פשוטו כמשמעו
חלקו האחרון של הנאום מתאפיין בחזרה על הביטוי ״If I had sneezed״, בו קינג משתמש בתבנית רטורית חוזרת על מנת להדגיש נקודות אור במאבק השחור מאז 1960 [2]. באופן די מדהים, קינג מסכם את שנות פועלו המרכזיות רק יום לפני מותו. מיד לאחר מכן הוא מספר על סידורי האבטחה במטוס בו הוא טס, ועל האיומים על חייו. הוא מסכם במילים הללו:
״ובכן, איני יודע מה יקרה עכשיו. ימים קשים עומדים בפנינו עתה. אבל זה לא ממש משנה לי עכשיו, כי אני הייתי על פסגת ההר. ולי לא אכפת. כמו כולם, הייתי רוצה לחיות חיים ארוכים, לאריכות ימים יש חשיבות. אבל אני לא דואג לזה עכשיו. אני רק רוצה לעשות את רצונו של האל. והוא איפשר לי לעלות לפסגת ההר. והסתכלתי מעבר, וראיתי את הארץ המובטחת. אולי לא אגיע לשם איתכם, אבל אני רוצה שתדעו הערב, שאנחנו נגיע לארץ המובטחת. ואני מאושר כל כך היום… אני לא מודאג לגבי כלום. אני לא מפחד מאף אחד. כי עיניי ראו את תפארת בואו של אלוהים״.
בפסקה נפלאה זו קינג משלים את הפיכתו המדומה למשה. באופן די מדהים הוא חוזה שככל הנראה לא יזכה לראות בפירות מאבקו, ממש יום לפני הירצחו, והוא רק בן שלושים ותשע.
איש ונבו לו על ארץ רבה
אולם מה שמובהק כאן ביותר הוא התודעה שקינג מטפח כמי שנמצא על ״הר נבו״, ההר עליו נשאר משה למות וראה את הארץ מנגד.
״כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל״ (דברים ל״ב, נ״ב), ״וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב, אֶל-הַר נְבוֹ, רֹאשׁ הַפִּסְגָּה, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי יְרֵחוֹ; וַיַּרְאֵהוּ יְהוָה אֶת-כָּל-הָאָרֶץ אֶת-הַגִּלְעָד, עַד-דָּן. וְאֵת, כָּל-נַפְתָּלִי, וְאֶת-אֶרֶץ אֶפְרַיִם, וּמְנַשֶּׁה; וְאֵת כָּל-אֶרֶץ יְהוּדָה, עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן. וְאֶת-הַנֶּגֶב, וְאֶת-הַכִּכָּר בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים–עַד-צֹעַר. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו, זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר, לְזַרְעֲךָ, אֶתְּנֶנָּה; הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ, וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר״. (דברים ל״ד, א׳-ד׳).
אולי לא אראה את הארץ המובטחת, אומר קינג, אבל אנחנו כעם נגיע אליה. קינג מזדהה כאן באופן מוחלט עם דמותו של משה, כמי שהנהיג את העם בתהליך שחרורו, כמי שדיבר ישירות עם אלוהים, וכמי שמת לפני שהושלמה משימתו.
את הנאום מסיים קינג במשפט המבוסס על הבשורה על פי יוחנן –
“Mine eyes have seen the Glory of the coming of the lord”.
אולם בתרבות האמריקאית מוכר המשפט בגרסתו זו בעיקר מהמזמור הידוע״The Battle Hymn of the Republic”שנכתב ב-1862 והפך להמנון פריוטי פופולרי במיוחד.
משפט דרמטי זה, המוכר כל כך בתרבות האמריקאית, חותם את מורשתו הרטורית, התיאולוגית והפוליטית של קינג – ומטעין אותה בנופך של תקווה נצחית ושל גאולה משיחית. הפוליטיקה, כך קינג מראה לנו, היא לא רק עניין גשמי. מאבקים לצדק חברתי מקבלים תנופה אחרת ונופך אחר כשהם מלווים באתוס תרבותי עמוק, ובעמדות מובהקות ואמיצות של אנשי ונשות דת, תרבות ורוח.
ירין רבן הוא מורה לפילוסופיה יהודית בישיבה החילונית של בינ״ה בתל אביב, וחוקר חילוניות יהודית.
* נאומו המלא של קינג באנגלית ניתן לקריאהכאן.
[1] המייצג המובהק ביותר לכך הוא ישעיהו: ״קְרָא בְגָרוֹן אַל-תַּחְשֹׂךְ, כַּשּׁוֹפָר הָרֵם קוֹלֶךָ; וְהַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם, וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם. […] לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ, עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ וְלֹא תֵדָע; הֵן בְּיוֹם צֹמְכֶם תִּמְצְאוּ-חֵפֶץ, וְכָל-עַצְּבֵיכֶם תִּנְגֹּשׂוּ. הֵן לְרִיב וּמַצָּה תָּצוּמוּ, וּלְהַכּוֹת בְּאֶגְרֹף רֶשַׁע; לֹא-תָצוּמוּ כַיּוֹם, לְהַשְׁמִיעַ בַּמָּרוֹם קוֹלְכֶם. הֲכָזֶה, יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ–יוֹם עַנּוֹת אָדָם, נַפְשׁוֹ; הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ, וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ–הֲלָזֶה תִּקְרָא-צוֹם, וְיוֹם רָצוֹן לַיהוָה. הֲלוֹא זֶה, צוֹם אֶבְחָרֵהוּ–פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע, הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה; וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים, וְכָל-מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ. הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת: כִּי-תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ, וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם. אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ, וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח; וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ, כְּבוֹד יְהוָה יַאַסְפֶךָ״ (ישעיהו נ״ח, א׳-ח׳).
[2] קינג מתאר את ניסיון ההתנקשות שנעשה בו ב-20 בספטמבר 1958. בעיתון נכתב שלו היה מתעטש הייתה הסכין קורעת את העורק הראשי שלו והוא ככל הנראה היה מת. בעקבות מכתב שקיבל מילדה בת תשע שכתבה לו שהיא שמחה שהוא לא התעטש, כותב קינג שאף הוא שמח על כך.
