המוסר כמצפן
פרשת כי תצא
התורה, ופרשת כי תצא במיוחד, עמוסה בחוקים. כמעט לכל תחום בחיים: ממלחמה ועד חקלאות, מבנייה ועד מלבוש. חלק מהחוקים האלה מרגישים כמעט מובנים מאליהם. התורה מצווה לשלם לעובד את שכרו בזמן: "בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ". היא דורשת להחזיר חפץ או בהמה שאבדו לשכן ואוסרת להסגיר עבד שברח מאדונו. אלה פסוקים שקל להתגאות בהם. דאגה לחלש ולעני, אחריות כלפי האחר – אבני בניין בתפיסת המוסר שלנו, שכבר נמצאות בתורה.
אבל באותה פרשה ממש אנחנו פוגשים גם חוקים אחרים. בן סורר מובא בידי הוריו אל זקני העיר ודינו להיסקל למוות. אישה שנשבתה במלחמה יכולה להילקח בידי החייל ששבה אותה לאישה. ובין לבין התורה גם אוסרת לזרוע בכרם שני מיני זרעים וללבוש בגד העשוי מצמר ופשתן יחד.
מול חלק מהפסוקים אנחנו מהנהנים בהסכמה, מול אחרים אנחנו נבוכים, ומול חלקם אנחנו עשויים להתקומם. מה שמוביל אותנו לשאלה מתבקשת: אם התורה היא אחד המקורות שמהם צמחה תפיסת המוסר שלנו, כיצד עלינו להתייחס למצב שבו המוסר העכשווי שלנו כבר אינו עולה בקנה אחד עם חלק מהכתוב בה?
יכול להיות שצריך להסתכל על הדברים קצת אחרת: העובדה שחלק מחוקי התורה נראים לנו היום לא מוסריים אינה מעידה על כישלון של המוסר, אלא דווקא על הצלחתו ועל התפתחותו. מוסר הוא לא רשימת הוראות שנכתבה פעם אחת ולתמיד. הוא מצפן ערכי, שמכוון אותנו בכל פעם מחדש מתוך המקום שבו אנחנו נמצאים.
היום נקרא ונזדעק מול פסוק כדוגמת: וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת־תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה… וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה". לקחת שבויה במלחמה, לבעול אותה ולהפוך אותה לאישה??
הזעקה הזו שלנו היא חלק מהסיפור המוסרי. מה שבעולם הקדום נתפס דווקא כניסיון לרסן את כוחו של המנצח במסגרת מציאות של מלחמה, נראה לנו כיום כשלב מוקדם בתפיסה מוסרית שעדיין לא הבשילה. מתוך ההתפתחות המוסרית שעברנו, ברור לנו היום שהשבויה איננה שלל מלחמה אלא אדם בעל זכויות מלאות, והמוסר שלנו כבר אינו מסתפק בהגבלת הכוח כלפיה – אלא שולל את עצם ההיתר לראות בה רכוש שניתן לקחת. כלומר, מה שבעבר היווה התקדמות יחסית בתוך עולם נתון, הופך בעינינו היום לבלתי מתקבל על הדעת, משום שהמצפן המוסרי עצמו זז והעמיק.
מוסר, אפוא, הוא תהליך, לא קוד סגור.
החוק המקראי פעל בתוך מציאות מוסרית מסוימת וניסה להציב בה גבולות. חברה מנסה להסדיר את העולם שלה ולהפוך אותו למוסרי יותר ביחס למה שמקובל בה באותו זמן. אם התקדמנו בכיוון הנכון, אפשר להביט שוב במצפן, לדייק את הכיוון ולהמשיך הלאה.
"לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו" הוא חוק שנראה מתקדם ומעורר גאווה. אבל עצם המשפט חושף את הבעייתיות שבו: יש עבד ויש אדון. התורה מגינה על העבד בתוך עולם שמקבל עבדות כאפשרות לגיטימית. היום אנחנו כבר לא רוצים רק להגן על העבד מפני אדון אכזר; אנחנו מבקשים לבטל את האפשרות שאדם יהיה עבד מלכתחילה.
חוקי המוסר הם הפרקטיקה שנכונה לשעתה; הערכים הם היסודות שעליהם המוסר מושתת.
קל לנו מאוד לקרוא על איסור הסגרת עבד ולהרגיש נאורים. אבל אם מוסר הוא תהליך, אין שום סיבה להניח שאנחנו הגענו לסופו. גם אנחנו חיים בתוך מוסכמות שנראות לנו טבעיות לחלוטין. גם לנו יש חוקים שבעינינו הם סבירים והגונים. ואולי בעוד מאתיים שנה יקראו אותם באותה השתאות שבה אנחנו קוראים היום על עבד ואדון.
אם כן, מהי בעצם נאמנות לתורה? קבלה שלמה ופשוטה של חוקי התורה היא תשובה אחת. אבל אפשרות נוספת היא לקחת את הערכים שהתורה הורישה לנו ולהמשיך את התנועה שלהם, גם כאשר היא מובילה אותנו מעבר לחוק המקורי.
אם התורה מבקשת להגביל את כוחו של האדון כלפי העבד, אנחנו ממשיכים ושואלים למה שיהיו עבדים בכלל. אם היא מגבילה את כוחו של המנצח כלפי השבויה, אנחנו ממשיכים ושואלים איזו זכות יש לו עליה מלכתחילה.
אולי כך נראית מסורת חיה: לא טקסט שאסור לאתגר, אלא מצפן שאנחנו ממשיכים לשאת איתנו בדרך. טקסט שאנחנו ממשיכים לחלוק עליו ולקרוא אותו מחדש, בעיניים טריות וטובות יותר. להמשיך לשאול את השאלות המוסריות שהוא הציב, ולהעז, לפעמים, ללכת איתן רחוק יותר.
שבת שלום
