בין טוטליות למתינות
פרשת שופטים
פרשת שופטים נפתחת בציווי לכונן מערכת מנהל ומשפט: "שֹׁפְטִ֣ים וְשֹֽׁטְרִ֗ים תִּֽתֶּן־לְךָ֙ בְּכָל־שְׁעָרֶ֔יךָ אֲשֶׁ֨ר ה' אֱלֹהֶ֛יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ לִשְׁבָטֶ֑יךָ וְשָׁפְט֥וּ אֶת־הָעָ֖ם מִשְׁפַּט־צֶֽדֶק" (דברים ט"ז יח). היכולת להעמיד לדין את מי שעברו על החוק או ביצעו עוול ולהכריע בסכסוכים היא אחד היסודות של כל חברה (למעשה, במסורת היהודית נחשבת העמדת דיינים, כלומר הקמת מערכת משפט, כאחת משבע מצוות בני נוח, שבע מצוות יסוד שמצופה מכל עם בעולם לעמוד בהן).
בהתאם לכך, גם חוקי ספר דברים, המבקשים להסדיר את חיי הציבור במציאות של ריכוז הפולחן למקום אחד – מבטאים את חשיבות היכולת לקיים משפט צדק, ודורשים ביזור של מערכת המשפט לכל עיר ושבט – לצד מענה ריכוזי לטיפול במקרים מורכבים במיוחד.
בסוף הפסוק מודגש " וְשָׁפְט֥וּ אֶת־הָעָ֖ם מִשְׁפַּט־צֶֽדֶק" – מעבר לצורך במנהיגות שמתווה דרך התנהלות ראויה (שופטים) ומנגנון שנועד לאכוף את החלטותיה (שוטרים), יש לוודא שהתוצאה הסופית היא ראויה – שהנהלים הרשמיים וסדרי הדין אכן משרתים את המטרה של כינון צדק לבני האדם, בסופו של דבר.
לכן ההדגשה בהמשך (פסוק כ): "צדק צדק תרדוף". גם כשהדבר דורש מאמץ ו"רדיפה", בין אם "לִדְבַר צדק שירוויח בו או יפסיד" (לפי הפרשן אבן עזרא) עלינו לפעול לקדם צדק. לא "להכיר פנים" ולתת יחס שונה לצדדים בדיון על פי קרבה אישית, כוח או מעמד – אלא מתוך שאיפה ליושר והגינות.
בהמשך הפרשה מתייחסת התורה למקרים משפטיים ודתיים מורכבים, שפתרונם אינו ידוע לשופטים המקומיים היושבים בשער העיר. במצב כזה יש לעלות לערכאה גבוהה יותר, אל המקדש המרכזי, "וּבָאתָ֗ אֶל־הַכֹּהֲנִים֙ הַלְוִיִּ֔ם וְאֶל־הַשֹּׁפֵ֔ט אֲשֶׁ֥ר יִהְיֶ֖ה בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֑ם וְדָרַשְׁתָּ֙ וְהִגִּ֣ידוּ לְךָ֔ אֵ֖ת דְּבַ֥ר הַמִּשְׁפָּֽט. וְעָשִׂ֗יתָ עַל־פִּ֤י הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר יַגִּ֣ידֽוּ לְךָ֔ מִן־הַמָּק֣וֹם הַה֔וּא" (דברים י"ז ט-י).
התלמוד הבבלי, (מסכת ראש השנה, דף כה, ע"ב) מתעכב על תיאור השופט "אשר יהיה בימים ההם", ושואל: "וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל הדיין שלא היה בימיו?" ורש"י בפירושו לפסוק משיב: "ואפילו אינו כשאר שופטים שהיו לפניו, אתה צריך לשמוע לו; אין לך אלא שופט שבימיך.
גם שופטים ושופטות הם בני אדם, גם הם עשויים לטעות. זמנם סופי, ראייתם מוגבלת, הם נטועים – לטוב ולרע – במוסכמות ובהנחות המוקדמות של הקהילות בהן צמחו. ועדיין, אין לך אלא שופט שבימיך.
אולם, אין מדובר רק באישיותם של השופטים, אלא גם ביכולתם לברר את הדין, בידע ובמשאבים העומדים לרשותם, במידת ההיענות של הקהילה אליהם, בהיקף הסמכויות לרשותם, תחת שלטון זר או ביחסים שבין מוסדות קהילתיים אחרים.
לאורך ההיסטוריה, תמיד היו נתונים מציאותיים שהגבילו את עקרונות הצדק הנשגבים, ומנעו מהם להתגלם במלואם במציאות.
העידן המודרני, ובתוכו קיומנו כמדינה יהודית, יצרו מציאות חסרת תקדים שבה הטכנולוגיה מאפשרת בקרה ושליטה, והממסד הישראלי (שנכון להיום אינו מפריד בין דת למדינה) מאפשר הפעלת סמכות והקצאת משאבים. כך הופיעו חומרות בכשרות ושבת שלא שיערום אבותינו במערך ההשגחה – ואף בענישה צבאית של חיילים בשירות חובה. כך מאבקים ציבוריים שפעם היו מסתיימים בפשרה נמשכים ומקצינים, ולאחרונה אף חקיקה שהפרה את השילוש של "תורה, עבודה וגמילות חסדים" ונתנה בכירות ללימוד התורה בחוק הישראלי.
אם כן, האפשרות למתן את הפרשנויות המחמירות והקיצוניות ביותר, את המירוץ לטוטליות – עברה ממגבלות של משאבים ושל המציאות – אלינו בני האדם. עלינו האחריות לחולל איזון ולתעדף מה חשוב.
התופעה הזו אינה נעצרת בסוגיות הלכתיות ומסורתיות. טהרנות ערכית, שאינה מותירה מקום לפשרה ולהתמודדות עם המצב הנתון "אֲשֶׁ֥ר יִהְיֶ֖ה בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֑ם" מאפיינת את השיח הציבורי שלנו במרחבים רבים– שיח החרמות ותרבות הביטול, מקשים על מנהיגות צעירה לצמוח ועל הגות מלפני דור או שניים לתת לנו השראה ואלטרנטיבות לאתגרי השעה.
בעוד כחודשיים, נלך לקלפיות. מתן הלגיטימציה העממית לשלטון הטמון בפסוק "שׂ֣וֹם תָּשִׂ֤ים עָלֶ֨יךָ֙ מֶ֔לֶךְ" בהמשך הפרשה, יתבטא בבחירות של עם ריבון וחופשי בארצו, למינוי נציגים שירכיבו עבורנו כנסת וממשלה. גם את היום החגיגי הזה לא שיערו אבותינו ואימותינו. הלוואי שנשכיל לממש את האחריות לאזן בין ערכים שונים לקבל את המציאות ומגבלותיה, להתפשר, ועדיין לרדוף צדק לטובת כולנו, כאומה. הלוואי שיידעו גם נבחרי הציבור שלנו לעשות זאת.
שבת שלום.
