לראות באותו הכיוון הלאה
פרשת רְאֵה
בשנת 2008 למדו שלושת בניי בבית הספר היהודי על שם הֶשֶׁל בניו יורק. כל שנה חגגו בבית הספר את יום העצמאות של מדינת ישראל אבל לא ציינו כלל את יום הזיכרון החל לפניו. חשבתי שנכון יהיה לבית ספר יהודי בעל זיקה כל כך עמוקה לישראל לציין את אחד מימי השנה המשמעותיים לנו, הישראלים. העליתי את הרעיון בפני רבקה שניהלה אז את לימודי העברית. נזכרנו יחד בטקסים שחווינו בארץ. היא הבטיחה לי לבדוק את הנושא.
״רְאֵה היום אנוכי נותן לך את הברכה והקללה.״ משה עומד מול העם, פניהם לעתיד ופניו למדבר, הוא לא יזכה להיכנס אל הארץ. ״רְאֵה היום״ אומר להם. ראה, לא ראו, פונה אליהם כאילו היו איש אחד, כאילו דיבר לכל אחד ואחת. רְאֵה, כאילו דיבר לעצמו, יודע שאת מה שרואה הלב לא רואות העיניים. לראות עתיד זה לדעת לבחור. כדי לבחור צריך לדעת לזכור, להיזכר ולהביט לאחור.
משה מתעקש. הבסיס לחייו של העם הוא חופש הבחירה. באחרית ימיו, אף שגורלו שלו כבר נגזר, הבחירה היא המסר ועליה הוא מתעקש. העתיד אינו ידוע, ואף על פי כן האדם נדרש להביט אליו ולבחור את דרכו. אולי נזכר משה בפגישתו עם אלוהים כשעלה לקבל את לוחות הברית. האל התמהמה, מספר לנו התלמוד במסכת מנחות, וקשר כתרים לא מובנים לאותיות. לשאלתו של משה סיפר לו על רבי עקיבא, שעתיד לדרוש מכל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות. ״חזור לאחוריך״ אמר לו, ושלח אותו אל העתיד. משה ישב בבית מדרשו של עקיבא ולא הבין דבר מן הנלמד בו. כששב וראה גם את סופו הנורא, שאל את האל לפשר מעשיו. ״שתוק״, ענה לו האל, ״כך עלה במחשבה לפניי״.
משה אינו מצליח לרדת לסוף דעתו של האל, וגם לא להבין את העתיד הנפרש לפניו. אבל דווקא חוסר ההבנה מגלה לו שהתורה תמשיך הלאה גם בלעדיו: תילמד, תתפרש, תשתנה ותתפתח. הבחירה, השפה והדרך משתנות בהתאם לזמן ולמקום. המוסר וחופש הבחירה הטמונים בתורה הם סודה וכוחה. הם שאמורים להדריך את העם ליטול אחריות על חייו, ולחיות מתוך חירות וכבוד לכל אדם. תמיד יש בחירה.
תמיד יש בחירה. כפי שאמר הפסיכולוג ניצול אושוויץ ויקטור פרנקל. גם במחנה הריכוז הנורא היה חופש שהנאצים לא יכלו לקחת מהאסירים: החופש לבחור איך להגיב. הקורבניות ממקדת אותנו בעבר שאיננו יכולים לשנות. הבחירה ממקדת אותנו בעתיד שאנו יכולים ואחראים לשנות, משחררת אותנו משבי טינותינו.
שינוי, יודע משה, אין פירושו להשתנות או למחוק את מה שהיה. להפך: מערכת הגומלין שבין השמירה על הקיים ובין הנכונות להשתנות היא המפתח לקִדמה. כשהיא פורייה, היא מביאה ברכה, המשכיות ותקומה בכל דור מחדש; כשהיא רעילה, היא מביאה קללה וממיטה על העם, פעם אחר פעם, אסון וחורבן. הוא קורא שוב את יהודה עמיחי ויודע, שלמרות התשובה העמומה שקיבל מהאל על הר סיני, עמוק בתוכו ״רחמנא ליבא בעי״ – הרחמן מבקש את הלב. האל הוא אב רחמן המבקש בראש ובראשונה את הכנות, היושר והמסירות של האדם. מבקש ממנו לבחור. ״אבי היה אלוהים ולא ידע.״ כותב עמיחי ״הוא נתן לי / את עשרת הדיברות לא ברעם ולא בזעם, לא באש ולא בענן / אלא בְּרַכּוּת ובאהבה.״ וממשיך: ״וקול אבי לבן כמו שְׂעַר ראשו. / אחר כך הפנה את פניו אליי בפעם האחרונה / כמו ביום שבו מת בזרועותיי ואמר: אני רוצה להוסיף שניים לעשרת הדיברות: / הדיבר האחד-עשר, לא תִּשְׁתַּנֶּה / והדיבר השנים-עשר, הִשְׁתַּנֵּה, תִּשְׁתַּנֶּה / כך אמר אבי ופנה ממני והלך / ונעלם במרחקיו המוזרים.״
העם מביט בפניו של המנהיג הזקן. מאחורי גבו רואה את הארץ מחכה לו. עוד רגע יעזבם ויעלה שוב לפגוש את האל במקום לא נודע על נבו. מראה העיניים מתעתע. אדם רואה רק את מה שלפניו באותה נקודת זמן. הראיה האמיתית, זו של הלב, היא האומץ לבחור בכל נקודת זמן, כל פעם מחדש. לקבל, ללמוד ולזכור את שברי העבר, להשתנות כדי לאחות, לחבר ולבנות. לייצר ולייצור עתיד, לקדם ולברך את פני הקידמה.
״החיים לימדו אותנו״, כותב אנטואן דה סנט אכזופרי, בספרו חול ,רוח וכוכבים (רגע לפני שכתב את הנסיך הקטן), ״כי אהבה אינה להסתכל אחד לשני בעיניים אלא לראות, להביט באותו הכיוון הלאה.״ הבחירה בלב הפתוח היא הדרך, וזו שתוביל את העם לחוף המבטחים של המחילה ולעתיד טוב יותר.
עברה שנה. בשנת 2009 הוזמנתי לבית הספר על שם הֶשֶׁל ביום הזיכרון לחללי צה״ל לטקס הורדת הדגל לחצי התורן. עם השנים הפך הטקס ועימו יום הזיכרון לחלק מתוכנית הלימודים. מדיי שנה לומדים תלמידי כיתה ה׳ את אחד משירי האבלות הישראלים, מתרגמים אותו לאנגלית ושרים את מילותיו בשתי שפות, באנגלית ובעברית לפני כל תלמידי בית הספר.
שבת שלום.
